שלום לכולם.
בימים האחרונים אני משתעשע בכתיבת סיפור מלחמה עם טוויסט. (למרות שאני פציפיסט ולא אוהב מלחמות).
הוא נקרא "הראש של מנדל".
וזה פרק א' -
הטילים נפלו עלינו מכל מקום אפשרי. הם כתשו את תוואי הקרקע ורמסו את הבניינים שעוד נותרו משכונה ג'. אני ישבתי בכוך מתחת לגרם מדרגות באחד הבניינים הצדדים והדלקתי סיגריה. הריאות בזמן האחרון הורגות אותי, כמו גם הבקע בסרעפת ושתי פריצות הדיסק. מבחינתי טיל אחד יכול לגמור את כל הסבל. אבל אין לי בעיה, כל עוד אני חי אני ממשיך להילחם.
מכשיר הקשר שלצדי לא הפסיק לרטון. מכשיר בגודל של חתול, אין מה לעשות, התקציב של המחתרת לא גדול ומזה אנחנו צריכים לחיות. אני לא מתעסק עם תקציבים, את זה אני משאיר לפרידמן ולכל הטכנוקרטים שם באוניברסיטה. אותי מעניינת המלחמה.
"פחחח... קודקוד האם שומע עבור?..."
הרמתי את המכשיר. תמר המתוקה. היא מקפידה על נדב"ר גם במצבים בהם הכול קורס.
"פחחח... כן חצאית. שומע."
"פחחח... איפה אתה?"
"פחחח... את באמת רוצה שאגיד את זה בקשר? לכל מי שמאזין?"
"פחחח... אני בנקודה לבנה שתיים ומחצית הירוק. איפה אתה ביחס אלי?"
מתוקה שכזאת. זוכרת את התרגולים על נקודות ציון וצירים בקשר. המצאנו בזמנו שפה פרטית שלנו לדיבור בקשר בנוגע לנקודות ציון בבאר שבע.
"שתי קטנות צפון מזרחית אלייך."
"רות. בדרכי אליך."
מה אם יקרה לה משהו? הטילים מתגברים כעת. לא יודע. כמה אהובות כבר איבדתי בחיי, לא רוצה אפילו לחשוב על זה. החיים זה רצף של אובדנים, ובסוף אתה מת והופך לאובדן עבור מישהו אחר. טוב לי עם תמר, בעיקר בגלל שהיא כוסית למרות שהיא לא ממש כוסית במובן המקובל. היא חנונית, ממושקפת, עם דיבור אינטיליגנטי כזה של סטודנטית. והיא צעירה מאוד. גם אני חנון וגם אני משקפופר אבל כבר לא צעיר, עם בעיות רפואיות מפה ועד דימונה. המה שמו בקושי מתפקד אצלי כבר, למרות שרופא המחתרת אומר שזה בגלל חרדה. חרדה או לא, תמר ואני מצליחים לעשות דברים אינטימיים בזמנים הנדירים בהם אנחנו מצליחים להתייחד. המלחמה נעשתה מאוד אגרסיבית בחודשים האחרונים. סיימתי את הסיגריה ועכשיו בא לי קפה. יש לי ערכת שטח בתרמיל שלי ואני מתיישב ופורס לי את הגזיה והציוד. תמר היא פסיכולוגית קלינית בהכשרתה ובאחת מהאנליזות המצוצות מהאצבע שלה היא אמרה לי שאני כולי איד, בלי אגו וסופר אגו. כשבא לי משהו אני פשוט עושה אותו. מה אני אגיד לכם, אולי זה נכון. נופלים עלי טילים, ובתכלס אנחנו יודעים שהטילים האלה הם בשבילי, הם מנסים להרוג אותי, רק אותי, ואם היה לי סופר אגו גם הייתי מרגיש חמלה ורחמים על התושבים המסכנים שעוד נותרו בשכונה הזו, שסובלים עכשיו בגללי. אבל אותי לא מעניין כלום חוץ מהניצחון.
"לא, זה לא אמיתי."
תמר נעמדת מאחורי, מביטה בי במבט ביקורתי בזמן שאני מרתיח את הקפה.
"מה את רוצה?"
"לא יודעת. שתסתתר קצת יותר טוב מהטילים, במקום לפתוח פה בית קפה."
"את רוצה טורקי קטן? זה מה שאת מנסה להגיד לי?"
"הה – הה".
אנחנו יושבים ביחד מאחורי קיר בטון עבה, ולוגמים קפה. פיצוצים מכל עבר. ריח של גופרית ואבק שריפה. אני אוהב מלחמות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה