הוא יושב על מרפסת בית נטוש, כי יש רוח נעימה בחוץ והוא שונא את המחנק מחוסר האוויר שיש בפנים.
מולו ניצב הרחוב הריק, ללא ייחוד וללא תנועה, רק שממה אחת גדולה שנדמה שלעולם לא נגמרת.
הוא מאזין לצלילים שעולים מתוך הדממה, מאזין לאי הידיעה שלו שמרחפת מסביבו למורת רוחו.
המחשבות שלו בלתי ניתנות לעצירה, הוא רק מייחל להיות אחד מאותם האנשים שיכולים לשבת בשקט ללא הדיבור הבלתי פוסק הזה בתוך ראשם שמפריע להם לקבל קצת נחת.
הוא מיוסר, הוא חושב, הוא לא יודע איך להגדיר את מצבו בעצם.
אבל יש מילה אחת שיכולה בוודאות להתאים, הוא בהחלט בודד.
האם זה חיובי הוא שלילי הוא עדיין לא החליט, אך הוא סבור כי זה המצב היחידי שיכול להיות קיים, לפחות לעת עתה. הוא בודד וזה אפילו בסדר, הוא בודד אבל זה לא מרמז כי הוא עגמומי.
כיסא הנדנדה חורק תחתיו כאשר הוא נעמד, מביט אל תוך הריקנות העמוקה של הרחוב.
תוהה האם אותה הריקנות קיימת גם בתוכו.
הוא תמיד תהה לגבי ריקנות, היא הייתה מושג בלתי נתפס בשבילו.
העצים מסביבו משמיעים קולות עמומים ברוח, שיערו שהיה מעט ארוך מן המקובל אצל רוב הגברים בחברה התנופף לאחור וליטף את צווארו. הוא הוציא את ידיו מכיסי מכנסי הג'ינס שלו, מעביר עליהן את מבטו.
כמות הצלקות שנראו על ידיו הייתה מזוויעה, הקמטים מעט כיסו עליהן עם השנים, אך נדמה שכפות ידיו לעולם לא יחזרו להיות בריאות, העור סירב להתחדש.
הוא חיכך את ידיו זו בזו באגביות מסויימת, כל תשומת ליבו נתונה אל הרחוב הריק.
הכביש המתפתל שהיה נטול מכוניות או הולכי רגל, השיחים הקטנים שהחלו אט אט לגדול בצידיו אך נראו עצובים ונבולים כיוון שהיה זה אמצע אוגוסט. הוא חלץ את נעליו, כמעט מבלי להזיז את מבטו מהרחוב, מרותק לכלום הענקי והלא נגמר הזה שניצב מולו, מרותק לריקנות שאתגרה אותו כל כך.
בעודו זורק את גרביו לאחור ומחכך את כפות רגליו היחפות ברצפה הוא לא יכל לעצור את עצמו מלחשוב, מה אני עושה פה?
רגליו נעות בעצבנות, מתחככות ברצפת העץ הישנה של המרפסת, הוא נאבק להרגיש, הוא נאבק לעצור את חוסר התחושה.
מה אני עושה פה?
כיסא הנדנדה ממשיך לחרוק בקול מזוויע מאחוריו, הרוח מתחזקת מעט ומנענעת אותו לצדדים.
הוא ממשיך לשפשף את ידיו זו בזו, לחכך את רגליו ברצפת העץ הנוקשה.
הוא חסר תחושה, חסר כל רגש, חסר כל ערך.
מה אני עושה פה?
הוא כל כולו שקוע בתוך הדבר היחיד שהוא בטוח בו.
הוא בודד. הוא לבד.
הוא לא באמת צריך מישהו, הוא רק צריך תחושה, הוא רק צריך להרגיש.
שפתיו מתייבשות וסדקים מתחילים להיווצר בהן, הוא מלקק אותן בניסיון חסר סיכוי לרככן.
האוויר מסביבו מתחיל להתעבות, החמצן כבר בקושי מגיע אליו.
הרחוב ריק.
מה אני עושה פה?
השיחים נעים מצד לצד ברוגע, בשלווה.
עלים מתרוממים מהרצפה ונסחבים מסביבו על גלי משאבי הרוח.
הוא בקושי חש בעובדה שהוא רועד.
הוא רק רוצה להרגיש, רק רוצה למנוע את הריקנות הזאת מלמלא אותו.
הוא נושך את שפתו בחוזקה, השיניים שלו סוגרות במלוא הכוח על שפתו התחתונה היבשה והסדוקה.
מה אני עושה פה?
ועדיין אין לו תשובה, אין כאב, אין תחושה.
דם מתחיל לטפטף במורד סנטרו אל חולצתו הלבנה והנקייה, המגע שלו קריר, אך חסר כל רגש, כל כאב.
הרחוב נטוש, השמיים בהירים ועננים מתחילים לזוז לכיוונו.
הוא רואה אותם שחורים וגדולים- ענני סופה.
אך אין כל היגיון, הרי עכשיו אמצע אוגוסט.
הוא מחפש היגיון, מחפש תשובה.
מה אני עושה פה?
כלום. שום דבר. ריקנות.
חוסר התחושה מתחיל לחלחל לו לתוך הראש.
הוא מרפה משפתו, הדם לא מפריע לו, רק גורם לו להרגיש מעט מלוכלך.
לא מספיק רגש, רק מעט, רק טעימה קטנה מעולם שלם.
עוד. הוא משתוקק לעוד.
הוא כבר בקושי יכול להיאבק בצורך שלו בעוד.
מה אני עושה פה?
הוא בודד. הוא נטוש כמו הרחוב, כמו הבית.
הוא לוקח צעד קטן אל עבר הרחוב, אבל זה לא עוזר, לא משנה שום דבר.
ידו רועדת, אבל הוא לא חש בה, הוא לא חש בכלום.
עוד צעד אחד אל עבר הריקנות, אל עבר הכלום.
העננים מתחילים לסגור מעליו, קולות רמים ובלתי היגיוניים מתחילים למלא את החלל.
אבל עכשיו אמצע אוגוסט.
עכשיו חם.
מה אני עושה פה?
מחפש רגש.
מחפש תחושה.
מחפש אחר סיבה.
הוא לא יכול להמשיך בלי סיבה, בלי סיבה הוא כלום, הוא אפס.
עוד צעד אל עבר הרחוב.
תחושה. היא מפתיעה אותו, מגיעה משום מקום.
הוא חש במשהו רטוב, יורד במורד פניו.
הוא מביט מעלה, אל עבר השמיים, העננים סגרו עליו.
הוא חנוק, חסר אוויר,חסר חמצן.
נדמה שהשמיים לא רחוקים מספיק, הם חונקים אותו.
במורד פניו ממשיכות לרדת הטיפות, אך הן אינן מורגשות בשום מקום אחר.
הן אינן נראות.
מה אני עושה פה?
הוא לא מוצא סיבה.
הוא כלום.
הוא אפס.
הוא חסר כל תכלית.
אין תחושה.
הוא ממש מתאמץ, אך לא חש בכאב.
גם לא כאשר הוא נחנק למוות מהחוסר החמצן, מסגירת השמיים מעליו לעד.
גם לא כאשר הוא איננו עוד.
שום תחושה.
מולו ניצב הרחוב הריק, ללא ייחוד וללא תנועה, רק שממה אחת גדולה שנדמה שלעולם לא נגמרת.
הוא מאזין לצלילים שעולים מתוך הדממה, מאזין לאי הידיעה שלו שמרחפת מסביבו למורת רוחו.
המחשבות שלו בלתי ניתנות לעצירה, הוא רק מייחל להיות אחד מאותם האנשים שיכולים לשבת בשקט ללא הדיבור הבלתי פוסק הזה בתוך ראשם שמפריע להם לקבל קצת נחת.
הוא מיוסר, הוא חושב, הוא לא יודע איך להגדיר את מצבו בעצם.
אבל יש מילה אחת שיכולה בוודאות להתאים, הוא בהחלט בודד.
האם זה חיובי הוא שלילי הוא עדיין לא החליט, אך הוא סבור כי זה המצב היחידי שיכול להיות קיים, לפחות לעת עתה. הוא בודד וזה אפילו בסדר, הוא בודד אבל זה לא מרמז כי הוא עגמומי.
כיסא הנדנדה חורק תחתיו כאשר הוא נעמד, מביט אל תוך הריקנות העמוקה של הרחוב.
תוהה האם אותה הריקנות קיימת גם בתוכו.
הוא תמיד תהה לגבי ריקנות, היא הייתה מושג בלתי נתפס בשבילו.
העצים מסביבו משמיעים קולות עמומים ברוח, שיערו שהיה מעט ארוך מן המקובל אצל רוב הגברים בחברה התנופף לאחור וליטף את צווארו. הוא הוציא את ידיו מכיסי מכנסי הג'ינס שלו, מעביר עליהן את מבטו.
כמות הצלקות שנראו על ידיו הייתה מזוויעה, הקמטים מעט כיסו עליהן עם השנים, אך נדמה שכפות ידיו לעולם לא יחזרו להיות בריאות, העור סירב להתחדש.
הוא חיכך את ידיו זו בזו באגביות מסויימת, כל תשומת ליבו נתונה אל הרחוב הריק.
הכביש המתפתל שהיה נטול מכוניות או הולכי רגל, השיחים הקטנים שהחלו אט אט לגדול בצידיו אך נראו עצובים ונבולים כיוון שהיה זה אמצע אוגוסט. הוא חלץ את נעליו, כמעט מבלי להזיז את מבטו מהרחוב, מרותק לכלום הענקי והלא נגמר הזה שניצב מולו, מרותק לריקנות שאתגרה אותו כל כך.
בעודו זורק את גרביו לאחור ומחכך את כפות רגליו היחפות ברצפה הוא לא יכל לעצור את עצמו מלחשוב, מה אני עושה פה?
רגליו נעות בעצבנות, מתחככות ברצפת העץ הישנה של המרפסת, הוא נאבק להרגיש, הוא נאבק לעצור את חוסר התחושה.
מה אני עושה פה?
כיסא הנדנדה ממשיך לחרוק בקול מזוויע מאחוריו, הרוח מתחזקת מעט ומנענעת אותו לצדדים.
הוא ממשיך לשפשף את ידיו זו בזו, לחכך את רגליו ברצפת העץ הנוקשה.
הוא חסר תחושה, חסר כל רגש, חסר כל ערך.
מה אני עושה פה?
הוא כל כולו שקוע בתוך הדבר היחיד שהוא בטוח בו.
הוא בודד. הוא לבד.
הוא לא באמת צריך מישהו, הוא רק צריך תחושה, הוא רק צריך להרגיש.
שפתיו מתייבשות וסדקים מתחילים להיווצר בהן, הוא מלקק אותן בניסיון חסר סיכוי לרככן.
האוויר מסביבו מתחיל להתעבות, החמצן כבר בקושי מגיע אליו.
הרחוב ריק.
מה אני עושה פה?
השיחים נעים מצד לצד ברוגע, בשלווה.
עלים מתרוממים מהרצפה ונסחבים מסביבו על גלי משאבי הרוח.
הוא בקושי חש בעובדה שהוא רועד.
הוא רק רוצה להרגיש, רק רוצה למנוע את הריקנות הזאת מלמלא אותו.
הוא נושך את שפתו בחוזקה, השיניים שלו סוגרות במלוא הכוח על שפתו התחתונה היבשה והסדוקה.
מה אני עושה פה?
ועדיין אין לו תשובה, אין כאב, אין תחושה.
דם מתחיל לטפטף במורד סנטרו אל חולצתו הלבנה והנקייה, המגע שלו קריר, אך חסר כל רגש, כל כאב.
הרחוב נטוש, השמיים בהירים ועננים מתחילים לזוז לכיוונו.
הוא רואה אותם שחורים וגדולים- ענני סופה.
אך אין כל היגיון, הרי עכשיו אמצע אוגוסט.
הוא מחפש היגיון, מחפש תשובה.
מה אני עושה פה?
כלום. שום דבר. ריקנות.
חוסר התחושה מתחיל לחלחל לו לתוך הראש.
הוא מרפה משפתו, הדם לא מפריע לו, רק גורם לו להרגיש מעט מלוכלך.
לא מספיק רגש, רק מעט, רק טעימה קטנה מעולם שלם.
עוד. הוא משתוקק לעוד.
הוא כבר בקושי יכול להיאבק בצורך שלו בעוד.
מה אני עושה פה?
הוא בודד. הוא נטוש כמו הרחוב, כמו הבית.
הוא לוקח צעד קטן אל עבר הרחוב, אבל זה לא עוזר, לא משנה שום דבר.
ידו רועדת, אבל הוא לא חש בה, הוא לא חש בכלום.
עוד צעד אחד אל עבר הריקנות, אל עבר הכלום.
העננים מתחילים לסגור מעליו, קולות רמים ובלתי היגיוניים מתחילים למלא את החלל.
אבל עכשיו אמצע אוגוסט.
עכשיו חם.
מה אני עושה פה?
מחפש רגש.
מחפש תחושה.
מחפש אחר סיבה.
הוא לא יכול להמשיך בלי סיבה, בלי סיבה הוא כלום, הוא אפס.
עוד צעד אל עבר הרחוב.
תחושה. היא מפתיעה אותו, מגיעה משום מקום.
הוא חש במשהו רטוב, יורד במורד פניו.
הוא מביט מעלה, אל עבר השמיים, העננים סגרו עליו.
הוא חנוק, חסר אוויר,חסר חמצן.
נדמה שהשמיים לא רחוקים מספיק, הם חונקים אותו.
במורד פניו ממשיכות לרדת הטיפות, אך הן אינן מורגשות בשום מקום אחר.
הן אינן נראות.
מה אני עושה פה?
הוא לא מוצא סיבה.
הוא כלום.
הוא אפס.
הוא חסר כל תכלית.
אין תחושה.
הוא ממש מתאמץ, אך לא חש בכאב.
גם לא כאשר הוא נחנק למוות מהחוסר החמצן, מסגירת השמיים מעליו לעד.
גם לא כאשר הוא איננו עוד.
שום תחושה.