בברכיים מקופלות ובגב כפוף, יושב בתוך ביצה. ביד אחת עט כלהט החרב המתהפכת ובשנייה מקלדת כמגן. קליפת הביצה עבה ומבוטנת, משוריינת ואטומה. אין כאן אור ואין כאן די אויר ולמען האמת, כבר גדלתי ושמנתי מדי ואין לי פה די מקום. אני רוצה לצאת, לנקר בזבל כמו כולם, לתפוס לי איזו פרגית, לגדל אפרוחים משלי.
אוזן רעבה לגירויים נצמדת אל דופן הקליפה, שומעת המולת קרקורים בחוץ. גרגירים וזירעונים מפוזרים על פני האדמה, מחכים לכל בר כנף דכפין. כבר חרטתי את קרקורי מרי לבי על כל קירות הביצה. כיסיתי את פנים הקליפה בכתב צפוף עד אפס מקום. לא רק שגדלתי והבשלתי והגיעה שעתי לצאת זה מכבר, אלא שלפעמים נדמה לי שהשעה חלפה לה ועתה אני מחמיץ כאן, נרקב לאיטי באפלה.
בכל כוחי ניסיתי ומוסיף לנסות מדי יום, לשבור את הקליפה ולהיחלץ. הדבר הוא למעלה מכוחותיי. מישהו צריך לבוא מבחוץ ולשחרר אותי. אם רק היו שומעים אותי שם, אולי היו באים לעזרתי, אבל קולי החלש והעמום מבעד לקליפת הבטון אובד ברעש ובהמולה הקרקרנית של הלול.
הי שם בחוץ, אני רוצה להסתנוור מהשמש ולקרוא את קריאת הגבר בקול גדול בעודי עומד על קורת גדר. אני רוצה להתהדר בכרבולת האדומה והשופעת שלי וביפי נוצות הזנב שלי לעין כל. נמאס לי להיות אפרוח שלא בקע. אני רוצה להיות תרנגול.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
