בטח שאני שרוט. כולנו שרוטים, גם בדור שלי ונהיה כאלה גם בדורות הבאים. אנחנו העם הכי פצוע נפשית שיש. תוצר מזוקק של אלפי שנות חורבן, גלות, פוגרומים ועוד טראומות לאומיות בסדר גודל תנ"כי. הדיבור שלי קטן מלהתייחס לדברים הגדולים, אז אני רוצה להגיד דברים קטנים, לא חשובים. להמחיש בקטנה עד כמה השריטה עמוקה. אין עוד עם בעולם שיש לו קונוטציות כל כך מחרידות למלים תמימות, יומיומיות. תסתכלו על כל מלה בפני עצמה, על כל ביטוי בפני עצמו ואין בו, לכשעצמו, שום דבר, אבל לא תמצאו יהודי שלא יגיב בצורה שרוטה, כזו או אחרת, למלים הללו. הנה רשימה חלקית – סלקציה, מגפי-עור, גדר-תיל, גדר-חשמלית, שריפה, אפר, עשן, תנור, כבשן, מקלחות, גז, ציקלון, רכבת, קרון-רכבת, מסילה, מחנה, ריכוז, ערימת-משקפיים, ערימת-נעליים, ערימת-מזוודות, שיער גזוז, שיני-זהב, מחנה-עבודה, פיג'מת-פסים, קעקוע, מספר-כחול, ניסויים-רפואיים, יערות, צעדי-אווז, מועל-יד, כלבי-זאב, רועה-גרמני, שאמשיך? יש עוד הרבה, אבל נדמה לי שהמחשתי את הנקודה. מעבר לכל הדברים שעשתה השואה לתודעה הקולקטיבית שלנו, היא גזלה לנו את תומתה של התודעה. בהיותי יהודי, אינני מסוגל לחשוב על דברים אלא כמו יהודי. אני מסתובב בכל מקום עם ערימות של גופות ועשן כבשנים בראש. אפילו בגנים אירופיים פורחים ומטופחים ומלאי יופי, אינני יכול שלא להביט באדמה השחורה, הדשנה ולחשוב כמה דם של יהודים היא ספגה לאורך הדורות. מה האפר שדישן אותה והפך אותה לפורייה. יש לי עוד סיבה שלא לשכוח לעולם ושלא לסלוח לעולם. אותי אישית, כמו את כל בני העם שלי לנצח, השואה מולידה כאנשים שרוטים. אנשים עם תודעה נצחית של איום קיומי. אנשים שגוררים אתם מיליוני גופות לכל מקום.
אולי בגלל שהיינו קרובים כל כך להיעלם מעל פני האדמה, כל כך אכפת לנו מהחיים. כל הרוג בתאונת דרכים כואב לנו כאילו היה קרוב משפחה. על כל אחד משלנו שבשבי אנחנו מוכנים לשחרר מאות משלהם. כי החיים כל כך יקרים לנו לעזאזל. כמעט שלא היינו כאן.
נכתב לפני 15 שנים ו-6 חודשים
בברכיים מקופלות ובגב כפוף, יושב בתוך ביצה. ביד אחת עט כלהט החרב המתהפכת ובשנייה מקלדת כמגן. קליפת הביצה עבה ומבוטנת, משוריינת ואטומה. אין כאן אור ואין כאן די אויר ולמען האמת, כבר גדלתי ושמנתי מדי ואין לי פה די מקום. אני רוצה לצאת, לנקר בזבל כמו כולם, לתפוס לי איזו פרגית, לגדל אפרוחים משלי.
אוזן רעבה לגירויים נצמדת אל דופן הקליפה, שומעת המולת קרקורים בחוץ. גרגירים וזירעונים מפוזרים על פני האדמה, מחכים לכל בר כנף דכפין. כבר חרטתי את קרקורי מרי לבי על כל קירות הביצה. כיסיתי את פנים הקליפה בכתב צפוף עד אפס מקום. לא רק שגדלתי והבשלתי והגיעה שעתי לצאת זה מכבר, אלא שלפעמים נדמה לי שהשעה חלפה לה ועתה אני מחמיץ כאן, נרקב לאיטי באפלה.
בכל כוחי ניסיתי ומוסיף לנסות מדי יום, לשבור את הקליפה ולהיחלץ. הדבר הוא למעלה מכוחותיי. מישהו צריך לבוא מבחוץ ולשחרר אותי. אם רק היו שומעים אותי שם, אולי היו באים לעזרתי, אבל קולי החלש והעמום מבעד לקליפת הבטון אובד ברעש ובהמולה הקרקרנית של הלול.
הי שם בחוץ, אני רוצה להסתנוור מהשמש ולקרוא את קריאת הגבר בקול גדול בעודי עומד על קורת גדר. אני רוצה להתהדר בכרבולת האדומה והשופעת שלי וביפי נוצות הזנב שלי לעין כל. נמאס לי להיות אפרוח שלא בקע. אני רוצה להיות תרנגול.
נכתב לפני 15 שנים ו-6 חודשים
קל להתחבר לעצב
קל לחוש בריק
דווקא לתוכן אין פשר
דווקא היש מעיק
קל לאבד את הקצב
קל לסכור אפיק
דווקא לשמחה אין רצף
דווקא האושר מציק
קל להרעיד מיתר בוכה
קל הצוהל להשתיק
דווקא נקרע לי ומוחה
המיתר שרצה להצחיק
מי קבע שזו חובה
לחיות חיים קלים?
הנה מכאב האהבה
בוקעים צהלולים
נכתב לפני 15 שנים ו-6 חודשים
כחום היום
לשד מפעפע מתוכי
ומתאדה
האם היובש שנותר הוא אני
או שאני האדים המרחפים להם
למעלה אל השמש?
נדמה לי שאם רק
אוכל לדבוק בהם בדמיוני
אעלה אתם למעלה
ואשתחרר
אהיה לענן
אולי ארד כגשם
על הים
ואתמזג במימיו הרבים
זה רק נדמה לי, כמובן
במציאות אני נשאר מאחור
יבש ונידף
אבק ברוח
נכתב לפני 15 שנים ו-6 חודשים
איך זה עובד בלבנט
מכתב דמיוני של ניקולו מקיאוולי לנסיך שלו
לנסיכי רב החסד השלום והברכה,
כמעט חמש מאות שנים חלפו מאז היה לי הכבוד לכתוב לך, נסיך רם מעלה ולהשיא לך עצות מפרי ניסיוני רב השנים. רצה הגורל ונתגלגלתי לארץ שחונה ומוזרה זו שאני נמצא בה עתה, במקום שהמלומדים מכנים “המזרח האמצעי". זרה ומוזרה לי היא ארץ זו ואף על פי כן, אני חש בה כמו בביתי שבפירנצה והאנשים הסובבים אותי, מזכירים לי עד מאוד את בני מדיצ'י ואת בני בורג'ה רמי המעלה שהיה לי הכבוד להיוולד בדורם.
דומני, נסיכי הנעלה, כאילו על אף מאות השנים שחלפו, האנשים נותרו כמות שהיו האנשים בדורנו. אמנם המלבושים התחלפו, השפה שונה, הטכנולוגיה התפתחה וגם האוויר והמים מזוהמים הרבה יותר, אמנם השימוש ברעל של ממש התחלף בשימוש במילים ארסיות, ורצח היריבים הפוליטיים התחלף ברצח אופי, אך בסך הכל נסיכי, אני שמח לבשר לך שאני מתמצא גם כאן היטב בנבכי המדינאות וחש כדג במים, ממש כמו באיטליה של שלהי ימי הביניים.
הבה אספר לך, נסיכי היקר, כיצד פועלים הדברים כאן ותוכל להיווכח במו שכלך, עד כמה צדקתי אז, בעצות שנתתי לך וכמה צדק החכם מכל אדם כשאמר: "אין חדש תחת השמש”.
נסיכי, ארץ לבנטינית זו שאני כותב לך ממנה, הריהי דמוית רפובליקה יוונית. לכאורה, ניטל בה הכוח מן הנסיכים וניתן לעם. אחת לארבע שנים מתקבצים כל ההמונים ומטילים פיסות נייר לתוך קופסאות וממניין הפיסות נקבע מי יישבו בהנהגת המדינה, הנקראת "פרלמנט" בארבע השנים הקרובות. וזאת יש לומר כבר עתה, נסיכי, שמנהג זה של הטלת פיסות נייר לקופסאות כנראה חביב על ההמונים מאוד, שכן על אף שהחוק קובע שיעשו כן אחת לארבע שנים, הם עושים זאת לפחות אחת לשנתיים בממוצע. ממשלות קמות ונופלות, מיניסטרים מחליפים כיסאות, פתקים מוטלים שוב ושוב ברעש ובעסק גדולים, ובסך הכל – כפי שאמרתי כבר, עולם כמנהגו נוהג.
על פי שיטת הבחירות המוזרה שהם דבקים בה, נסיכי, אין לנבחרי העם כל אפשרות להיות בקשר ישיר עם הבוחרים, שהם רבים מספור ומטילים את פתקיהם כולם יחד בבחירות כלליות ויחסיות. כיוון שהבוחרים מטילים פתקים עבור "רשימות" של נבחרים, רק מעטים מהם יודעים בעד מי הם מצביעים, למעט האנשים המפורסמים ביותר ברשימה. הנבחרים, מאידך, זקוקים להרבה ממון כדי להתפרסם, להיות מוכרים על ידי בוחריהם וכדי לשלם כסף עבור "קבלני קולות" – אלה אנשים היכולים לארגן הטלה של הרבה הרבה פתקים לטובת רשימת מועמדים מסוימת. וכידוע לך, נסיכי האהוב, ממון מצוי אצל בעליו. רוצה לומר – שיטת הבחירות מכתיבה תלות של הנבחרים בבעלי הממון, שהם המשלמים את חשבונותיהם של הנבחרים כדי שיוכלו להיבחר.
אך אל דאגה לבעלי הממון, נסיכי. אין הם יוצאים נפסדים מכך כלל ועיקר, שהרי מאותו הרגע שכספם קנה לאדם כלשהו מקום בפרלמנט, הרי אותו אדם איש חובם הוא ויעשה רבות למענם ולמען עסקיהם במסדרונות השלטון.
אותו חבר פרלמנט יתקן את החוקים ואת התקנות כך שיתאימו בדיוק לעסקיהם של בעלי הממון פטרוניו, והם מצידם, ישפיעו עליו רוב טובה – כסף ומתנות לרוב ונסיעות לארצות העולם, אירוח בפונדקים יקרים, ארוחות אצל טובי הטבחים, הרקחים והאופים ועוד כהנה וכהנה מנעמים.
והכל שמחים ומרוצים, נסיכי – פשוטי העם, שהחכמה והבינה מהם והלאה, כמו תמיד, סבורים בסכלותם שמעשה הטלת הפתקים שלהם, וצעקותיהם ותחינותיהם ורצונם יש להם השפעה של ממש על עולמם ועל חייהם. הנבחרים משמיעים באוזניהם מילים חלקות ודברי כיבושין לסירוגין, מטמטמים את חושיהם של ההמונים בעודם מגלגלים עיניים השמימה בארשת צדקנות. בעלי הממון משלמים את חשבונות הנבחרים, שהם פעוטים בעיניהם ולחמם הנשלח כך על פני המים, חוזר אליהם ברבות הימים כעוגות עתירות מתק והונם הולך וגדל הולך ורב עד שלא יוכלו הם וכל בני ביתם לבזבזו במשך כל ימי חייהם ועוד ידם נטויה.
והנבחרים, צוברים להם בכהונתם ממון והשפעה, ועושים לביתם ולמשפחתם, ומחלקים משרות ציבוריות לידידיהם ולקרובי משפחתם, וכוחן ועושרן של המשפחות בנות המזל הללו הולך וגדל הולך ומתעצם ומלוא כל הארץ כבודן.
וטובים ונבערים הם המוני הארץ הזו. שוטים אך אמיצי לבב. אוהבים הם את ארצם יותר מאשר את חייהם ונכונים הם להקריב את כל אשר להם למענה. ומחמת אויבים וצרים לרוב, מרבים בני הארץ הזו לתת את חייהם למענה ובנופלם שדודים מוסרים הם את חייהם וחיי בניהם ובנותיהם למען יימשך לנצח הטקס הנפלא של הטלת הפתקים ויוסיפו הנבחרים ובעלי הממון לעשות בארץ כבתוך שלהם בלבד.
קיצורו של דבר, ארץ נפלאה היא זו לנסיך רב תושייה, החותר לכוח וכסף, אשר לו יועץ ערמומי ונבון דבר שכמותי. ארץ כלבבנו, נסיך שלי.
מפציר אני בך, נסיך אהוב, צווה שיארזו את כל ארמונך ובוא לכאן במהרה עם כל פמלייתך ואנשי החצר. שלנו הארץ הזו לרישתה. בנויה היא בצלמנו, כדמותנו ונראה בה רוב טובה, עושר ואושר. מקווה לראותך בקרוב ונוסיף לדון בפרטיות בעניינים אלה.
יועצך הנאמן,
ניקולו מקיאוולי, איש פירנצה
כותב לך מן הלבנט.
נכתב לפני 15 שנים ו-7 חודשים
חוויה וולגרית
רשמים מביקור דמיוני בנסיכות וולגריה. כל קשר בין האמור להלן לבין מדינת בולגריה המקסימה, או כל מדינה אחרת או כל עם אחר, הוא מקרי לחלוטין. אין לייחס לנאמר כאן משמעויות נסתרות.
נסיכות וולגריה משתרעת בין ההרים המזדקרים ממזרח לבין האוקיינוס הרדוד ממערב. שכנתה מצפון היא ממלכת גסותיה, ממזרח – הרפובליקה מציצנותה, ומדרום - מדינות אלימותיה ובהמיותה.
עם הארץ של וולגריה הם, כמובן, הוולגרים. עם עתיק ורב מעללים, ששמו הולך לפניו בכל העולם. הוולגרים מאמינים שנסיכות וולגריה היא שריד של מדינת פרטצ'יה הקדומה, ששלטה באיזור לפני שנים רבות ושהם, הוולגרים, אינם אלא צאצאי הפרטצ'ים.
קצת היסטוריה – פרטצ'יה ידועה כערש התרבות הפרטצ'ית. היא קמה על חורבותיה של העיר הפרהיסטורית קולטורה, שנהרסה עד היסוד בפלישת שבטי הפרטצ'ים שהקיפו אותה מכל הכיוונים והגיעו אפילו מכיוון אוקיינוס הרדידות. על שרידי קולטורה, הקימו הפרטצ'ים מעצמה קדומה ורבת השפעה, היא פרטצ'יה המפורסמת, אשר, כאמור, שלטה בכל אגן האוקיינוס הרדוד ביד רמה במשך דורות רבים, עד שנעלמה מבין דפי ההיסטוריה. איש אינו יודע מה עלה בגורלם של הפרטצ'ים. מרבית החוקרים סבורים שהם פשוט התנוונו בתהליך היסטורי רב שנים עד ששרידיהם הפכו לעמים הקיימים כיום באיזור – הגסותים, המציצנותים, האלימותים, הבהמיותים וכמובן הוולגרים. אך אם תשאל את הוולגרים לדעתם בענין זה, תקבל מהם תשובה חד משמעית: הם, ורק הם, צאצאיהם הישירים של הפרטצ'ים הקדומים.
כיום, וולגריה היא מדינה מודרנית ומשגשגת, המקיימת יחסי שכנות טובה, ידידות מופלאה וקרבה עם כל שכנותיה.
וולגריה היא מדינה מדהימה ומעניינת לתייר. נופיה יפים, חופיה משופעים בחולות זהובים ומים כחולים, הריה מכוסים בחורשות נאות ויש בה עתיקות מעניינות לצד ערים מודרניות וארכיטקטורה מקורית. אולם גולת הכותרת ומוקד הענין העולמי בוולגריה הם, ללא כל ספק, תושביה הוולגרים, עם מרתק מאין כמוהו שמנהגיו מושכים אליהם את תשומת לבם של תיירים מהעולם כולו.
הוולגרים מתחלקים למספר קבוצות אתניות – המנגליסיטים, הבסטאים, נהגוס מוניותס, הנובורישים והפלצנים. לכל קבוצה מאפיינים ייחודיים משלה, אך לכולן מכנה משותף, נמוך ביותר, ורחב מאוד – התרבות הוולגרית.
התרבות הוולגרית מתאפיינת בכך שהיא מעמידה במרכז עולמה את האדם הוולגרי ואת סיפוק צרכיו המיידיים בלא שום התחשבות באחרים. האימרה הוולגרית - “נקודת המבט הנכונה ביותר בעולם היא מבעד למראה", משמשת מוטו מרכזי בחיים עבור כל וולגרי גאה. הוולגרים מתעבים עקרונית נימוס, תרבות והשכלה. הם רואים בהן צביעות מיותרת. תחת זאת הם מעריכים מאוד בערות, צעקנות, קולניות, כוחניות, רכושנות, אקסהביציוניזם, מציצנות ואלימות. לא תמצא וולגרי אמיתי שיעמוד בסבלנות בתור בלי לנסות לעקוף אותו, או שיחלום אפילו על לתת זכות קדימה להולכי רגל כשהוא נוהג. וולגרי המעריך את עצמו, תמיד ינהל שיחות בצעקות מחרישות אוזניים בטלפון הסלולארי שלו, רצוי בקרבת קהל מאזינים רב ככל האפשר. וולגרים מסורתיים יותר מעדיפים את שיטת הצעקות מחלון בית או מחלון רכב אחד אל משנהו.
הוולגרים מכל הקבוצות האתניות אוהבים מאוד להתנאות ולהתגאות ברכושם, והם יעשו מאמצים רבים על מנת להתקשט בעצמם ולקשט את כל אשר להם במיטב המותגים היקרים ביותר, ויותר מכך, הם יתאמצו לדאוג שמירב האנשים יידעו על רכושם הרב ומזלם הטוב. מאידך, כבודו העצמי של וולגרי, מחייב אותו שלא להודות לעולם בהצלחתו של אדם אחר, וולגרי או לא, והוא יעשה מאמצים נוגעים ללב להסביר לעמיתו המתרברב כיצד אפשר היה להצליח יותר ולהשיג הרבה יותר רכוש, קישוטים וכבוד.
כנגד אהבתם היתרה של הוולגרים לרכושם הפרטי, בא תיעובם העקרוני לרכוש הציבור. הוולגרים מקפידים, כענין של מצפון ואזרחות וולגרית טובה, להשחית רכוש ציבורי באשר הוא שם וללכלך ולזהם ככל הניתן את רשות הציבור. פעמים רבות אפשר לראות אם וולגרית טובה ודואגת, הנוזפת בחומרה בצאצאיה על שזרקו את שקית החטיפים הריקה בתוך הרכב המשפחתי, במקום לזרוק אותה החוצה דרך החלון, כפי שעושה כל ילד וולגרי מחונך.
מחמת אהבתם העצמית הרבה של הוולגרים, אחד מבילויי הזמן החביבים עליהם מאוד, הוא התבוננות במראה. בכל בית וולגרי מסורתי ישנן מספר מראות בגדלים שונים, בהן נוהגים הוולגרים לצפות שעות רבות ביממה, ולראות את עצמם ואת שכמותם מתבוססים במדמנת רפש ופרש העולה על גדותיה.
הערצתם הגדולה של הוולגרים נתונה לאלה מבינהם המשמשים דוגמא לאחרים במידת הרדידות והגסות שלהם. המעטים המצליחים להגיע לשפל המדרגה של מיאוס זוכים מייד למעמד של גיבורי תרבות עממיים ושמם נישא בפי כל. איכותו של אדם בוולגריה נמדדת, לחלופין, גם במשקלו בזהב. ככל שאדם צובר לו יותר קישוטים נוצצים לעטות עצמו בהם, כך הוא צפוי לכבוד והערכה בחברה הוולגרית.
לכאורה, יכלו חייהם של הוולגרים להיות מאושרים ונעימים ממש כחיי חתול בתוך פח זבל, אלמלא היו שתי דאגות מעיבות על חייהם:
חרדתו הגדולה של כל וולגרי היא לא "לצאת פראיר”. ענין זה מדיר שינה מעיניהם בלילות. וולגרי, כי ייחשד במעשה מנומס או אפילו במחשבה אלטרואיסטית, חייב לעשות מייד מעשה גס רוח ואנוכי במידה יוצאת דופן, כדי לטהר את שמו. ידועים סיפורים על וולגרים שהגיעו למסקנה כי לא רימו די את הזולת בעסק אשר עשו, אשר נטלו את חייהם במו ידיהם מרוב ייאוש וחרטה.
"המצניעים לכת”. אגדות אורבניות ברחבי וולגריה, הנלחשות מפה לאוזן בחיל ורעדה, מספרות על כת מסתורית ומאיימת של אנשים המשוטטים במסתרים ברחבי וולגריה ודוגלים בצניעות, בנימוס ובכבוד לזולת. אמהות וולגריות נוהגות להפחיד את ילדיהן המסרבים לאכול באיום שהן תקראנה למצניע לכת מחריד שיאמר להם "תודה", “בבקשה" או "סליחה". זקני וולגריה יודעים לספר על ימים קודרים שבהם מצניעי הלכת היו נפוצים בהרבה, ואפילו שאפו להשליט את תרבותם הקיצונית על וולגריה. למרבה המזל, נרדפו מצניעי הלכת והועלו על המוקד בזה אחר זה בכיכרות הערים. כיום, מזה שנים רבות שאיש לא ראה במו עיניו מצניע לכת חי בכל רחבי וולגריה. עם זאת, האגדות עדיין מסופרות וכדרכן של אגדות, הן בוודאי מוגזמות מאוד.
פרט לחרדה האובססיבית מ"לצאת פראיר" ופרט לתיעוב "מצניעי הלכת", חופשיים חייהם של הוולגרים מדאגות. הם חיים להם באושר בביב השופכין שלהם, משוחררים מנטל מחשבות עמוקות מדי. אכן ארץ שלווה ונטולת דאגות.
קל להתרגל לשהות בוולגריה. לאחר ההלם הראשוני, ותוך זמן קצר ביותר, ימצא את עצמו התייר צועק, נדחף, מקלל, דוחף וחוטף, מפרק ספסלים בשדרה, מרסס גראפיטי, כותב טוקבקים מלאי קללות ושגיאות כתיב באינטרנט, משתתף באודישן לתוכנית ריאליטי, מציץ ופולש לפרטיותם של אחרים בהנאה ומתחבל תחבולות הונאה, הכל כאילו נולד וחי כל חייו בוולגריה. עובדה סטטיסטית ידועה היא כי רבות מאומות העולם מעדיפות הרבה יותר שאזרחיהן ייסעו לתייר בוולגריה מאשר שהוולגרים יבואו אליהן כתיירים.
זוהי אם כן נסיכות וולגריה, יעד תיירות מועדף בכל עונות השנה.
נכתב לפני 15 שנים ו-7 חודשים
החברה רוזה יושבה אל שולחן האיפור, קורעת בפוך עיניה. המראה האכזרית אומרת לה את האמת: מתחת לכל הכחל והשרק, הריהי אשה זקנה, בלויה וקמוטה, שיפי נעוריה חלף לבלי שוב. בעיני עצמה היא כמו כוס סדוקה ושחוקה, שפיות רבים שתו ממנה ועתה יבשה מכל לחלוחית.
רוזה זוכרת ימים אחרים, ימים של שמש קלל בשמי תכלת – לבן. "את, מכוש, טוריה וקלשון התאחדו בסערה." היא היתה חלוצה צעירה, בהירת שיער, תכולת עין, שזופה וחיננית בחולצה כחולה, במכנסיים קצרים ובסנדלים. לא היתה עין גבר שנלאתה מלהתבונן בה, עת עבדה בשדות המשק, רוכנת מעל האדמה, מגלה טפחיים מעופרי הצבייה הנאים שלה. היא היתה יפה אז. הו, מה יפתה. הכל חשקו בה ושיחרו את קרבתה. מלכת הכתה, מלכת חברת הילדים וחברת הנוער, מלכת המשק.
היטב ניצלה אז את מעמדה הרם. על פיה נשק כל דבר וכל חברי המשק חלמו לנשק את הפה הזה. ברצותה, העלתה אדם במעלה הסולם החברתי וברצותה – השפילה אותו עד עפר. חבריה ומקורביה, בני ובנות המזל, התחממו לאורה, ואילו אלה שסר חינם בעיניה, הסתתרו בקרן זוית, מבוישים ומנודים, צוברים מרירות בסתר לבם.
רבים חשקו בה והיא טרפה את החיים, שותה עד תום את שיכר הנעורים. לילות לבנה לוהטים על הגורן, ימים חמים ומיוזעים בשדה ובניר, ואושר שנדמה היה כאילו יימשך לעד.
רק מעט – מעט, החל הזמן מכלה הכל, לתת ברוזה את אותותיו. המחזרים הרבים, בינהם נהגה לרחף כפרפר חינני בין הפרחים, פחתו והלכו משנה לשנה. אמנם היה בינהם אחד, מתמיד ועקשן, אשר חתר בלא ליאות אל אהבתה, וניסה לשוא, פעם אחר פעם, לכבוש את לבה. לבסוף, נואש אפילו הוא והלך עם אשה אחרת, ורוזה נאלצה להסתפק בגברים שנעשו יותר אנוכיים ופחות אביריים משנה לשנה. דברים ומעשים שפעם יכלה לכפר עליהם במבט מעפעף אחד של עיניה היפות, הפכו עם הזמן לשגיאות גסות שאין עליהן כפרה. ככל שפחת יופיה הגשמי, כן פחתה סובלנות הסביבה כלפיה. כך חלפה לה, לאט אך בהתמדה, תהילת עולמה לעולם.
מה נותר לה עתה? רק זכרונות מאובקים להתרפק עליהם וגעגועים אל עבר מפואר שלא ישוב עוד. תמונות דהויות באלבום. הווה ריקני, קר, בודד ומריר, וחברים מעטים, שמספרם הולך ופוחת כפעם בפעם.
כמו להכעיס, עולה כפורחת צרתה משכבר הימים, הגברת בינה וולף, שהיא בת גילה כמעט. היא מסתובבת לה בימים אלה בשבילי המשק, לבושה בהוד והדר, תסרוקתה עשויה והיא מאופרת, מטופחת ומחייכת. דוקא לעת בלותה, היתה לזו עדנה. מנין נמצא לה, לבינה, הכסף לשלם עבור סכין המנתח הפלאסטי ועבור טיפולי המאפרת ותסרוקות אצל הספר? זאת לא יודעת רוזה להסביר, אך נאלצת היא להודות בפני עצמה כי בינה יריבתה, חידשה את נעוריה כבמטה קסם ונעשתה אהודה ומקובלת במשק יותר מאשר רוזה.
שלא להזכיר את הפרגית החצופה, זו מקרוב באה, פייגלע וייס, שהיום היא זו המסובבת את ראשי הגברברים במשק. כן, פייגלע היא הצעקה האחרונה. דוקא ראשיתה שגתה מאוד, אך אחריתה – מי ישורנה?
רוזה נאנחת וסורקת את שיער השיבה שלה, בתנועות שגורות ומיומנות, משווה לנגד עיני רוחה את יפי מחלפותיה הזהובות והבוהקות אי אז.
מדוע היא טורחת? ממילא ערבי התרבות במשק היו עליה לטורח בשנים האחרונות. מלאי פרצופים זרים, שפה לא מובנת, מוסיקה רעשנית. מזה שנים שרק מעטים מזמינים אותה לרקוד, אם בכלל. קם במשק דור שלא ידע את תהילת עברה של רוזה ובינינו – מזה שנים רבות שלא ידע איש מבני הדור את רוזה עצמה.
ובכל זאת, משהו בתוכה כופה עליה למדוד את שמלת הנשף הישנה והדהויה. משהו מדרבן אותה להוציא מהארון את עגילי המצבטים שלה ואת שרשרת הפנינים המלאכותיות הישנה. משהו ממריץ אותה לערוך לפניה את כלי האיפור ואף לעשות את הקשה מכל – להישיר מבטה אל המראה. היא סוקרת בתכליתיות את כלי המלחמה שלה ויודעת בלבה שהיא יוצאת הערב לעוד קרב אבוד. עם נכסיה המדולדלים, המקומטים והמצומקים, היא לא תסחרר יותר מדי ראשים. היא לא תמשוך הרבה מבטים. היא כבר לא תהיה מסמר הערב. מעטים שבמעטים ישגיחו בכלל בקיומה.
אבל אותו משהו בתוכה מכריח אותה שלא לוותר. משהו האומר לה שבין לא להיות מלכת הנשף לבין לחדול מלהיות ולהיעלם כליל – המרחק גדול מאוד. היא חושבת לעצמה שעוד לא חייתה די ושעוד יש לה זכות קיום בעולם הזה. עוד מקנן בה הרצון לראות מה מחכה לה מעבר לפינה של יום המחר. מי יודע, אולי ממתין לה שם גבר בשל ומקסים, כסוף שיער, סמכותי וטוב-לב, שיבחר דוקא בה מכל הנשים? מי יודע. אם הוא יופיע במקרה, היא תהיה מוכנה ומזומנה ומחכה לו.
היא מתקנת את התסרוקת ואת האיפור, תיקונים קלים אחרונים, מחליקה בידה את קפלי שמלתה ומביטה בשעון הקוקיה שעל הקיר. הגיעה העת. היא נושמת נשימה עמוקה וקמה לצאת. בלכתה בצעד מאושש מחדרה אל בית התרבות, היא מצטטת לעצמה מהזיכרון, משפט מסרט יפה שראתה פעם - “בסדר, מר דה – מיל, אני מוכנה לתצלום התקריב שלי.”
נכתב לפני 15 שנים ו-7 חודשים
אי - אז אבדה לי התמימות
וחמקה גם שמחת החיים
הותירו אחריהן יתמות
ומעין אוירת נכאים
נכון יהיה לחפש בתוכי
מקור לעצמה מנצחת
בהשראתו אגייס את כוחי
וננחל ניצחון ביחד
אך מאין תבוא שביעות הרצון
ומאין תנבע הנחת
אם אופיי המחורבן חומד לו לצון
וכותב לי שירים מהתחת
נכתב לפני 15 שנים ו-7 חודשים
סגנון הטוויטר כובש את כולם. הנה תרומתי הצנועה לאופנה הזו, מספר קצרצרים שחיברתי:
ליד גופתה מצאו טלפון נייד פתוח שעל צגו הבהבה הודעה: “חזרתי, אימא.”
"אלביס! ישו!” הגברים זעו במיטותיהם באי נוחות למשמע הקול הנשי שקרא בשמותיהם. האחות בחלוק הלבן נכנסה אל חדרם. “זמן לתרופות,” אמרה בחיוך.
סוף העולם התגלה בדיעבד כאירוע משעמם ומתיש, לאכזבתם הרבה של הצופים המעטים שטרחו ובאו. הלקחים הופקו וייושמו במלואם, כפי שהוכיח ההמשך.
הוא התעורר באפלה, וחש את אצבעותיהם הדביקות של היצורים האפורים ממששות ובודקות את גופו העירום והכבול. “הכל מתנהל בהתאם לתכנית,” חשב לעצמו וחייך.
"הגיע הזמן לקבל החלטה קיומית,” חשב לעצמו החתול של שרדינגר.
לאחר שסיימו לעשות אהבה, תהתה אם אי פעם תראה אותו שוב, אולם שניות ספורות לאחר שהלכה, שמעה אותו צועק אחריה ברחוב: “גברת, העודף שלך!”
רק כשהודק החבל מסביב לצווארו, התפזרה אפלת השכחה ממוחו. התליין כבר שלח את ידו אל הידית כאשר מתוך השק השחור נשמעה זעקה נואשת: “זה לא אני !”
"יקירי, זכיתי בפייס. חזרתי אל שמוליק. תוציא את הילדה מהגן בצהריים. יש מקרוני במקרר. דרישת שלום למיכל.”
נכתב לפני 15 שנים ו-7 חודשים
![הגברת עם הקמליות [2002] - אלכסנדר דיומא (הבן)](/bookimages/covers3/37963.jpg "הגברת עם הקמליות [2002] - אלכסנדר דיומא (הבן)")
