"...והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה." האם ליטפה את לחייה השקועות והחיוורות של הבת. "אמא, אני כל כך אוהבת סופים שמחים! אפשר עוד סיפור? בבקשה, בבקשה עוד סיפור!" האם לא יכלה שלא לחייך למשמע דבריה. אחרי כל הטיפולים האלה שעברה, הבת לא איבדה את שמחת החיים. דמעה התגלגלה במורד הלחי שלה. "אמא, את בוכה?" שאלה הבת בתמימות. השאלה הזו גרמה לאם לפרוץ במפל דמעות. היא ניסתה לומר את המילה 'לא' אך נכנעה לדחף הפנימי שלה "כן!" היא פרצה בסערה נוספת של דמעות. האם חשבה על כל הבדידות והאדישות שהיא שרויה בה. מהאנשים, מהרופאים, וגרוע מכל-מהמכשירים המצפצפים והחוטים המתנדנדים.
הבת הביטה באם באימה. דמעה התגלגלה גם במורד הלחי שלה. היא ידעה שהאם בוכה בגלל מה שיקרה לבת. היא ייחלה לפעמים שהיא לא הייתה חולה וזה לא יקרה לה, רק בשביל שלא תצטרך לראות את האם שבורה ומפורקת כך. אבל דבר אחד היא לא ידעה-מה יקרה אחר כך?
הבת חייכה חיוך שסחט ממנה כמה דמעות ספורות. "אל תבכי, אמא," עוד דמעות "הכל יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר! אל תבכי אמא, רק בבקשה אל תבכי..." הבת פרצה ביבבות.
באותו לילה, בת ואמה התחבקו ובכו, והעדים להן היו המכשירים המצפצפים והחוטים המתנדנדים. "אני אוהבת אותך." לחשה האם לביתה.
***
האישה בכתה. היא בכתה על כל הבדידות שגרמה כאב. מבעד למסך הרטוב שכיסה את עינייה היא ראתה אנשים זרים בחלוקים לבנים מתרוצצים סביב המכשירים המצפצפים, והצפצופים צרמו בחוסר רגישות על אוזניה ועל ראשה של האישה. היא בכתה על הילדה חסרת החיים ששכבה במיטה, גופה עדיין חם. מילותיה של האישה נעתקו מפיה, אך מילים מזמן כבר לא יכלו לעזור.
אחד האנשים הניח יד על כתפה. היא העבירה את מבטה לעברו באיטיות. "אני מצטער." הוא אמר לאישה "זה... בסדר... אני מניחה ש... אני מניחה ש-שככה העולם עו-עובד..." היא מלמלה את המילים האחרונות לעבר הרצפה, כיסתה את פניה בידיה והתחילה להתייפח. היד החליקה מהכתף, משאירה את האישה לבד. לבד. לבד. המילה הדהדה מהקירות, מהמיטה, מהמכשירים הכבויים. היא לבד עכשיו.
הגופה של הילדה שכבה בתנוחה טבעית וכמעט נראתה ישנה, פרט לזרזיף הדם מזווית הפה, שהחל להיקרש. האישה זעקה. היא כל כך לבד. האחיות שבקבלה הצטמקו לעומת הזעקה הכאובה, הקינה של האישה. אבל הן לא ניגשו, והשאירו את האישה לבד. כל כך לבד.
***
אנשים הלכו עם ארון שנראה נוקשה לעומת הגופה העדינה של הילדה. האישה הלכה לצד האנשים האלה. נגיעה בכתף. ליטוף. לחישת "אני מצטער" באופן מכני. כל אלה ניסו לעודד אותה. אבל היא לא יכלה להקשיב להם. כי היא הייתה לבד בכל זה. לבד.
דמעות נשרו מעיני האישה על הקרקע שספגה רבות כל כך מהן, מזינה את שארית הצמחים הרמוסים שבדרך.
***
האישה ישבה על הספה ובהתה בטלוויזיה הכבויה, נוקשה. אם רק הילדה הייתה פה איתה, לתת חיבוק אחרון. אבל הילדה איננה. מתה. "תארי לעצמך," לחשה האישה "הפרח שלך, השמש שלך, נעלמה." וצחקה.
האישה צחקה כי נזכרה בדבריה של הילדה, "אל תבכי". הנה היא פה, לא בוכה. "אני לא בוכה. רואה? אני לא בוכה." אמרה לחלל החדר הריק וקיפלה את רגליה לבטנה. היא נזכרה בסופים השמחים שהילדה שלה אהבה כל כך. "אני לא בוכה." אמרה "גם לנו, גם-לי-גם-לך," גימגמה במהירות "יהיה סוף שמח. כמו שאת רצית," האישה קמה "כמו שכל כך אהבת."
באותו לילה, אם לא שמעה את ביתה מאחלת לה לילה טוב, כי ביתה הייתה הרחק משם. "לילה טוב." אמרה אם לשעבר לחלל הריק של הדירה השכורה "אני אוהבת אותך." היא לחשה. למרות שכל כך התאמצה, דמעה שקופה נפלה מעין האישה.
-----
האמת שאת הסיפור הזה כתבתי לפני כשנה וחצי והיום סיימתי להקליד אותו. הוא היה אמור ללכת לאיזו תחרות סיפורים, אני חושבת. בכל מקרה, אני עדיין רוצה לבכות ממנו. למה אני רוצה לבכות מסיפור שאני כתבתי?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
