עמדתי לבטל את כל העסק, גם כי חברה איתה סיכמנו ללכת יחד הבריזה ברגע האחרון, גם כי האירוע בתל אביב הרחוקה ואני חסרת רישיון וזקנה מדי בשביל תחבורה ציבורית וגם כי האמהות שנמשכת חודש שלם סחטה ממני הרבה מיצים. אבל אז, איזה עקשנות מרדנית שמקורה בתקופות מחוצ'קנות וקולניות הרבה יותר דחקה אותי לתחנת האוטובוס.
בבניין בן עשר קומות בין הסינימטק ללשכת המסחר, שהכניסה אליו מתוך חניון ללא תאורה נדחסתי למעלית עם עוד זוג שנראה כאילו הוזעק זה הרגע מחדר המורים. "אוי ווי" ציינתי לעצמי, משתדלת להבליג על ההערות העוקצניות של הגברת הלא מתוחזקת מי יודע מה לגבי הזנחת התשתיות.
" Chablis בבקשה" בהתכחשות מוחלטת למצב העו"ש, בוהה לתוך המחשוף הבלתי מרמז של המלצרית בעלת היופי הלא מתאמץ שמזכיר לי ששוויון הזדמנויות זה לחלשים. משופמת משמאל, כמה היפסטרים בלתי מסופקים מינית והיתר "סמולנים" למיניהם. מפה לשם, הקהל ממלא את הבר ואני ישובה עם הבעת הפנים החביבה עלי "I DON’T LIKE YOU". בין היתרונות הבולטים של גישתי זו הוא הכיסא הפנוי לידי, שנים של פרקטיקה מותירים תמיד מקום לתיק.
יד! יד לא שלי מונחת לי על השכם "סליחה, הכיסא הזה שמור?" קול גברי ורך מלטף לי את האוזן. העיניים: מתרוממות לאט מדי מכוס היין המעוצבת בכדי לזהות את עמוס, עמוס עוז. הראש מסרב להאמין אך שולח תדרים מבולבלים לשפתיים ולעיניים, שמסתדרים לכדי הבעת ילד שחזר עם נכשל הביתה. עוד מספר רגעים ארוכים להפליא גופי ניהל דין ודברים שבסופם גרוני חרק "פנוי" במבטא רוסי מפתיע.
שתקנו, שמא משום המבוכה או בבחינת נימוס אשכנזי בלתי מתפשר. שקט ארוך ומייגע שבמהלכו מוחי הריץ את פרשנותו הוויזואלית לסצינת הסיום של אנה קרנינה. באיחור נונשלנטי של נצח, עמוס שאל איפה אני גרה ונאלצתי להודות שאני שוכרת בברקן, התחלתי אף לתאר את מיקומה הגאוגרפי אך עמוס קטע את דברי ואמר שהוא יודע בדיוק כמה קילומטרים הישוב נמצא מעבר לקו הירוק. שוב מבוכה. בן שיחי לא נרתע והמשיך לתשאל אותי על אודותי. התברר שהוא מכיר את עיר הולדתי לבוב היא לֶמבֶּרג בירת גליציה וציין שהיום אין בכוונותיו להעלות על המוקד מתנחלים, ואף נפעם שקראתי את "חמשתם" של ז'בוטינסקי. דיברנו עד שמנהלת האירוע אמרה שהגיע הזמן, הוא נפרד ממני בחביבות ועלה על הבמה.
איש נעים הליכות הוא עמוס עוז, עיניים מוארות בערגה שלווה ומעליה מצח העז שכאילו מסרב להשלים עם מה שהעיניים רואות. עמוס הקריא מספר עמודים מתוך ספר מרופט, סיפר על ילדותו הירושלמית, על הוריו העולים, על ארץ ישראל השלמה וזו המפולגת גם. לאחר שסיים הוא ביקש מהצעירים בקהל שלא להרים ידיים שלא לנטוש את המדינה שכל כך אהב לבקר. יצאתי משם בחצי חיוך ותובנה כי האכזבה היא לוקסוס שדור המייסדים לא יכל להרשות לעצמו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
