כאן גווע צחוקו של ילד,
כאן קולו נדם.
במקום הזה התחלפו אגמי הקיץ
בשלוליות של בוץ ודם.
לא עוד עצים עבי גזע וצמרת,
שעליהם מתנדנדים ילדים.
רק עצים כחושים ורזים
כמו בבואה למראה הצועדים.
את היער הזה לא ימלאו ריחות של בית
עמוס בתבשילים,
אף לא יעלו סלילי עשן
מסירים מהבילים.
כאן יש רק אבק שריפה
צורב נחיר ונפש
העשן עולה מאש פנימית
הוא עולה מאש הרגש.
וכשיירד הליל
ואיתו תבוא החשיכה
ללא מיטה גדולה עם כר,
או אם שתכסה אותו בשמיכה
יפול הילד בצרחה אל האדמה הלחה,הקרה
רווי כאב ופחד,
צמא לחום ואהבה
שהתנדפו להם כך יחד.
אז יעצום עיניו הילד,
ולו רק לרגע קט
ישמע בת קול מבין העצים
לוחשת שיר ערש, לאט לאט -
״נום ילדי, נום, עצום עיניך ושן״.
יעצום עיניו לעד,
לא ישמע עוד שיר וזמר
הלילה יתכסה בבוץ רטוב
ולא בשמיכת הצמר.
כאן גוועו חייו של ילד
כאן גורלו נחתם
ביער הזה נקבר צרור חיים
שסיפורו, בטרם עת, תם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
