אני יושבת עכשיו ומנסה לחשוב,
מנסה לחשוב האם אני באמת בן אדם כזה טוב,
כי קשה לקבוע דבר שכזה,
אין בעולם את הטוב ואת הרע כמו במחזה.
אנחנו אנשים, בני אדם, כולנו
אנחנו כל כך מתקדמים, אבל יש כל כך הרבה דברים שעוד לא הבנו.
ויש דברים שאי אפשר להיות בטוחים
אם הם תורמים לחברה או יותר מזיקים.
האם המוסריות אינה נשחקת?
הרי אם כל מוצר ומכונה היא רק מתרחקת.
והמציאות היא בכלל כבר כמעט אינה נחשבת,
למה לחיות את חייך כשיש לך טלוויזיה שלא עוזבת.
אם אפשר ליצור אשליה של טוב ושלמות,
למה להשמיד את הכל בשביל דבר זנוח כמו המציאות.
שלא נתחיל לדבר על התקשורת הנוכחית בין אדם לאדם,
איך כל אחד מאחורי המסך נעלם,
מאחורי גלי קליטה הדיבור כמעט ואינו קיים.
הטכנולוגיה היא דבר נהדר ומופלא,
זה לא משנה בכלל מה היא לקחה.
היא לקחה את היכולת להביט על העולם,
להביט באמת בלי המבוכה של כולם.
היא לקחה את היכולת להסתכל בעיניים,
להתרכז במשהו אמיתי בלי קרינה או גלגלי שיניים.
אז אני רק מבקשת לעצור ולהסתכל,
איך דבר אחד חשוב את העולם הוא מקלקל
אני מבקשת רק בגלל תהייה אחת ארורה,
האם אני אי פעם ניגשתי לאדם שניזקק לעזרה,
האם אדם אחר יגש אלי כשיהיה בצרה,
האם אנחנו כבני אדם במצב טוב, או שכל צעד שאנו עושים הוא טעות מרה.
כי עם כל הרצון להיות אדיבה,
להרגיש שגם אני בצורה כזו או אחרת, תורמת לסביבה,
לא יכולה אני לחוש דבר מלבד האכזבה,
כי כל עוד אני שקועה בעצמי, אני אינני טובה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
