בס"ד
מיומנו של אורי
אף אחד לא שם לב אליו.
כולם היו עסוקים בשלהם. רק אני ראיתי. אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי
רואה אותו בזמן. הכל קרה לפניי שבוע.באותו יום הלכתי לים. לבד.
הייתי מדוכא. ועצוב.בריוני בית ספר התקיפו שוב.
והפעם, יצאתי מזה עם ביצים על ראשי וקמח על בגדיי.
כל בית ספר ראה אותי.וגם עדן ראתה.וזה בפניי עצמו היה נורא.
מזל שלא בכיתי. אבל הייתי ממש קרוב לזה.
נסעתי לים כדי להירגע, לשכוח את כל מה שקרה מאז הקיץ. לשכוח שבקיץ עזבתי את חדרה, את חבריי, את כל עולמי, ועברתי לפה, לחיפה.והכל בגלל העבודה החדשה של אבא.אני צופה בגלים. קול צועק בתוך ראשי:
" למה? למה עברנו דירה? היה לי כל כך טוב בחדרה! למה הבריונים היו חייבים להשפיל אותי שוב? ועוד כשעדן ראתה! אין צדק בעולם. אני רוצה הביתה. אני רוצה לחזור לבית בחדרה. לחברים. לנבחרת השחייה. לפרסים שזכיתי שתלויים בחדר ההלבשה בברכה. אני רוצה לחזור לכל אלה."
הקול בראשי נקטע.בעודי בוהה בגלים בהיסח הדעת, אני קולט נקודה מוזרה באופק.המוזר בה שהיה נראה שהיא זזה. והיה נדמה לי כאילו מנקודה זו בוקע קול רחוק.פתאום הכתה בי הבנה.
לא היתה דקה לבזבז.
רצתי לקו המים, קפצתי למים ושחיתי מהר ככול שיכולתי.
שחיתי ושחיתי, ולא הפסקתי אפילו לדקה. ככול שהמשכתי לשחות, התבהרה התמונה:הנקודה האופק הייתה למעשה אדם שכמעט טבע וניסה לצעוק לעזרה.
בדיוק כמו ששיערתי.הוא נאבק בגלים, עוד קצת והיה מוותר.
תפסתי אותו בזרועי ושחיתי כמה שיותר מהר לחוף. מרחוק ראיתי קבוצת אנשים מבולבלים מסתכלת לעברי ומסים להבין מה קורה.
באפיסת כוחות, נפלתי על החול, ונשמתי הרבה מאוד זמן. מאוחר יותר התברר לי שהגיע אמבולנס. הם עשו לו הנשמה ולקחו אותו לבית חולים.
יום אחריי זה טילפן בית החולים לביתי, וסיפר שהאדם שהצלתי רצה לראות אותי.
התברר לי ששמו תומר.
הוא נרדם על מזרן הים שלו, וכנראה נסחף, כי הדבר הבא שזכר היה שהתעורר באמצע ים, ומרוב בהלה איבד את המזרון וכמעט טבע.הוא הודע לי מאוד, ואפילו ביקש מחברה שלו לקנות לי מתנה. אבל אם תשאלו אותי, זה שזכיתי להציל אותו זה כבר מתנה. :-)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
