פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 671 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-9 חודשים רץ בייבי דרור
רץ, בּייבּי
עוד מאה מטר העיקוף הראשון, אני קרוב. להמשיך, להרים את הידיים, לשחרר את הגוף כמו באימונים אצל יואב, לעקוב אחרי המילים שלו, "תתרכז, תהיה קל, הגוף רפוי, תנשום מלא, נשיפה יציאה, נשיפה יציאה, רוץ עם המוזיקה של הטבע, עם כל החושים, תתנתק מהקיום, אתה על ענן, תזכור, אתה קל, מרחף על מצע של נוצות", אני חייב להטמיע את המילים שלו בתוכי. בהתחלה תמיד קשה לי, לגוף לוקח זמן להיפתח.
יורד מהכביש הראשי לדרך הכורכר. להיזהר עם הקרסול, לא להיפצע, לשים לב למהמורות, להניע את הרגליים בקלות, לאפשר לדם להשתחרר בתוכן, אתה נמר, אתה זוכר את זה, הנעליים החדשות האלה טובות, מתנה נפלאה היא קנתה לי, איך היא יודעת.
הנה מגיעה העלייה הראשונה. להמשיך להניע את הידיים והרגליים בקצב אחיד, אוף, אוש, אוף, אוש, להכניס ולהוציא אוויר, נשימות ארוכות, לשחרר את הצוואר, אני זז, הגוף חייב לשייט באוטומט, עוד מעט זה בא, החיבור ההרמוני בין הגוף למאמץ, העלייה מסתיימת עוד כמה מטרים, לא להרפות, השלווה תגיע, הדופק במאה ארבעים מתחיל לעלות, בסוף העלייה יהיה מולך פרדס, תריח את ריח ההדרים, כמה שאנחנו אוהבים לטייל כאן, להחזיק ביד את הדלי הירוק עבור התפוזים שנקטפים, אביגיל צוחקת על כתפיי, עידו מתרוצץ יחד עם בְּלוּ הכלב, האוויר הקריר החי כל-כך מריח חופש, משפחה, אושר. חוזרים הביתה ואת סוחטת לנו מיץ צהוב. אני מתבונן במבט הממוקד שלך, כשאת עסוקה לשונך תמיד משתרבבת במאמץ ובריכוז, את פורצת בצחוק של מבוכה כשאת מבחינה שאני מסתכל עלייך, "תמיד אתה בוחן אותי, ירון", את אומרת לי, "אתה כמו זרקור שקט ואני נמסה מולך".
יש בוץ, תיזהר, קצב טוב פיתחתי, להמשיך לנוע, הנה החיבור חזרה לשביל הכורכר, זהו, עכשיו אני בעניין, עברו כבר ארבעת הקילומטרים הראשונים, עוד עשרה עד לסוף, עד לסוף המסלול.
מזמזם, אל תחשוב, שלא תעז לחשוב עליה, מה אני שר? נה, נה, נה, נה, מה הצלילים האלה בראש? אל תחשוב, קיבינימט, אסור לחשוב עדיין, נתק תמונות, שרוף את הפילְם, חדר חושך לפניך, הנה עוד תמונות, זה לא מפסיק, סרט שלא נגמר, נתק כבר, נו, אתה יכול, אל תחשוב, הכאב הזה בצד, לא שתית מספיק מים, למה לא מגיעה הנינוחות ההיא, השקט המבורך?
הבוקר היא הייתה יפה כל-כך, איך שהיא חייכה אליי כשלקחתי את אביגיל ועידו לגנים, חיוך של שייכות, "היי בעלי, אני אוהבת אותך, וכן, תודה על הקפה". הנה, מגיע סוף שביל הכורכר, עולים למעלה, החול פה טובעני, תיזהר, חוט תיל, אני נושם, הדופק עולה, צריך להרגיע, לוחץ לי, כואב לי הצד, אוף, אוש, אוף, אוש, נשימות ארוכות כמו שלמדת, אני נחנק, למה לא הבאתי מים? זוז ירון, זוז, דבר לעצמך, תרגיע את הכאב, תפסיק לחשוב, פשוט תפסיק.
כמה יופי היה בחיוך, אלו רגעים טובים היו בתוכנו. לאט עם האוויר, תן לו להסתנן בתוכך, מה עושים עכשיו עם אביגיל, עם עידו? – הם קטנים כל-כך, מה קורה איתי? אני לא מקשיב לעצמי, אני חייב להפסיק לחשוב, לזוז ירון, לזוז, אני בעיקוף השלישי, יש עוד שלושה, איך צחקנו כשהיא באה איתי פעם למדוד את המשושה, שש צלעות שמסיימות ארבעה עשר קילומטרים, "צלעות האי הבודד של ירון", היא אמרה, "נו, ירון, איך היה היום באי? נו, ירון, מה שלום המשושה? כן, ירון, תברח למשושה במקום להתמודד". הלוואי שהייתה שואלת אותי שוב, נקי, טהור, זך, בלי הזיזים הדוקרניים האלה, "מה שלום המשושה, ירון?" – "הוא קר וכואב, בּייבּי", הייתי עונה לה, היא אוהבת שאני קורא לה בּייבּי, נוגד כל-כך את החספוס שלי, פתאום בּייבּי, ממיס אותה, אני קורא לך, בּייבּי, אין לי אוויר, בּייבּי, את שומעת?
הנה הכביש מולי. משאית עוברת, הנהג מביט בי, בטח חושב מי הדפוק שרץ מולו, הוא מחייך, עשן סיגריה מסתלסל מפיו, הדופק נרגע, הכאב שורט אותי, היא שואלת למה אני רץ מהר, לאן אני רץ, ממה אני בורח, פעם היא אמרה שהיא רוצה לצלם אותי רץ, לשים סרט הקלטה שיקרין את המחשבות מתוך המוח, "ככה אני אכיר את ירון האמיתי, ירון שיוצאות לו מילים תוך כדי התנועה המובנית שלו, והייתי יודעת מי זה בעלי, מי האיש שאני הכי אוהבת בעולם, יודעת אותו מהתוך שלו". עכשיו זה כבר לא מעניין אותי, אני רץ כי אני צריך לרוץ, אני בורח, אני עף מעצמי, כמו הכתיבה, כשאני כותב את השורות, אני כתבן עם תנועה פנימית כמו אצן למרחקים ארוכים, כתבן בלתי מופסק, כותב ורץ, דיאלוג של פסיכי, עוצם עיניים, הגוף משוחרר, מה אני מדבר, היא כאן תמיד, בתוכי, היא האישה שלי, שחיה איתי, את שלי, בּייבּי, את שלי. אני מטיס את עצמי קדימה, תהיה רך וקרוב. האינטימיות בין גבר לאישה מסתירה סוד אחד גדול.
רוץ ירון, תפסיק לחשוב, רוץ, הדופק עולה, הנה הכניסה האחורית ליישוב, עוד מעט אתה קרוב, היא בטח מחכה לך שם, ממתינה על הכיסא מול החלון הפתוח, בלי מילים היא מצפה לך, ישובה שקטה ואצילית, היא ראתה אותך מביט בהם, ההלם ניכר בפניה, הסוד התגלה, אלים, ברור, חד, השפתיים הפשוקות, העיניים הגדולות, היפות, המשׁתאות, התנועה החפוזה, הנשימות החרדות, החריקות של הלסתות, הבגדים המושלכים, השמים המתקדרים, היום הזה התחיל יפה, רוח טובה, ריח של גשם נישא באוויר, בטח ירד גשם עוד מעט.
עוד שישה קילומטרים. אני מגיע, אני קרוב, את יודעת, עוד מעט אני עומד להיכנס, והוא, זה שעמד רועד בתחתונים, לבן, חשוף, בגופו החלק, המבוהל, איך יגיב הבעל המקורנן שלך? ידיו נקפצו באינסטינקט של הגנה, כאילו עמדתי להסתער עליו, דווקא הוא, הנחמד תמידית, חייך אליי כל בוקר כשהתניע את האוטו, פעם אחת אפילו התעניין בריצה, איך ומה, ואולי נרוץ יחד, שכן של נחמדוּת, מעניין כמה זמן הוא כבר בא אל אשתי, תגידי בּייבּי, את אוהבת אותו?
אני רוצה לדעת הכול. לא רוצה להקל על עצמי, חייב מידע, איש של פרטים, תוכנת מחשב מהלכת. תמיד צחקת, "ירון אוסף פרטים ומנתח אותך ומוציא פֶּלֶט מדויק", כן, אני אדע הכול, מתי זה התחיל, מתי היה הרגע הראשון שהיא התמסרה לו, מתי היה בתוכה, בתוך גופה, מתי היה בנפשה, פעם ראשונה, ופעם שנייה, ושלישית, יש לי דמעות, בחיי, שלוט בעצמך ירון, תנשום שוב, אוף, אוש, אוף, אוש, הגשם יורד, אני קרוב, סוף העלייה, הנה המזלג, ימינה – חזרה לכיוון הבית, אני ממשיך ישר, הגוף מגיב טוב, יש דופק מצוין, הטיפות נוטפות, אני רץ את רגעיי כאילו התכוננתי להם כל חיי, חייב למצוא שיר, שבילים של מלח בַּפָּנים, מה המחשבות האלו? נתק אותן ממך, דברים כאלה קורים רק בספרים או בסרטים...
הבוקר הכי יפה של השבוע, הכי יפה היה אותו ביקור באמסטרדם לפני שנה, יצאנו מקופי שופ סהרורי, אורות ניאון, מוזיקה מחרישת אוזניים, התנודדתי אפוף אלכוהול וחומר מתקתק, ואת חיבקת אותי, עוטפת ומגִנה, אוהבת כל-כך, "בוא, ירון, בוא נעשה אהבה בחוץ, כאן, בפארק, אף אחד לא מכיר אותנו, בוא ירון, אני אגע איפה שאתה אוהב", הכול היה נהדר – הכמיהה והגשם שהכה וההתחמקות שלנו מהטיפות והחיבוק הרטוב והריצה למלון ושהורדנו את הבגדים כבר במסדרון וכמה שצחק ההולנדי השמן מהחדר ליד ושלהטנו והתערבלנו ושישבת עליי, "אל תזוז, ירון, תן לי להוביל, תן לגוף שלי לחרוט אותך", ושנעת כשאני בתוכך, קודחת בי, הכי מופלאה, "אישה שלי", לחשתי, "אישה שלי", ואת שׂמת אצבע על שפתיי "ששששש ירון, אל תשחית, שמור כוחות, אני רוצה אותך בתוכי חזק, בוער".
רוח צוננת של אחר הצהריים. כבר מחשיך, הדופק קרוב למאה ארבעים וחמש, איזה יום נפלא חיכה לךָ, היית צריך לאסוף את הילדים, לא היית צריך להקדים היום, כל-כך רצית להיות איתה יחד בצהריים, להתכרבל מתחת לשמיכות, לנתק את הטלפונים, אתה צריך להקפיד לשמור על ארשת מדויקת שהילדים לא ירגישו, גם היא בטח יודעת, כמה בוץ שיש אחרי הגשם הראשון, אני חייב לחצות את השבילים, לא רוצה ללכלך את הנעליים החדשות, עוד שני קילומטרים, גדר הביטחון של היישוב, הדופק גבוה, מאה שישים, אני חייב להאט, הגיע הזמן, אתה לא יכול לברוח יותר.
השביל לכיוון הבית, דרך שנסללה לא מזמן, קילומטר אחרון, הגשם מתחזק, מצליף על ראשי, לוחמים לא בוכים, אבא היה אומר, תמיד נוקשה, שלא ידעו, שלא יראו, אל תהיה חלש, את הדמעות תשאיר לנשים, תזכור ירון, וכואב לי בגרון, קשה לי עם הבליעה, לא בכיתי כשאבא נפטר, גם לא כשקברו את אימא. חיפשת בי דמעות של בן אָבֵל, חיבקת את מותניי, איך זה שהוא לא בוכה, האיש שלי? ואז, כשעידו נולד, ישבתי לידך, הרחתי את ריח הלידה מתוכך, העייפות והלאות יחד עם הפנים הקורנות, אימא, אימא אמיתית, והוא עטוף בידייך, קטן, זעיר, שלי, הגוף לא היה מסוגל להכיל את כמות האהבה ופשוט התנפץ מולך בדמעות. אני זולג בך, עוד ניסיתי להשליט בעצמי את הסדר הרגיל, אבל רק אנקות בקעו מתוכי, ואת, בּייבּי שלי. בכיתי. בכיתי על אבא ועל אימא ועל אחי ועל כמה שאני אוהב אותך ועל כמה שאני מבורך שאת אוחזת את בני, והנחתי את ראשי עליכם, וליטפת את עורפי, חנוק ונרעד מול המשפחה שלי, בּייבּי, גם עכשיו אני נוטף, הכניסה לחצר, האור בבית דולק, אני שומע את הקולות של עידו, את המִצְהָלוֹת של אביגיל, אותך אני לא שומע, כואב לי, בּייבּי, כואב לי מאוד.
השער נפתח, אני נכנס לחצר ומתיישב על כורסת הקש, ספוג מים. הרכב שלו בחניה, בטח גם הוא חושב מה יעשה הבעל הנבגד שהפכתי להיות. נקודה קטנה של זעם מתעוררת בתוכי, אני מכיר את ההבטחה שלה: בעקבותיה יגיע נחשול זעם מוטרף. תמיד ברגעים האלה את מסתכלת עליי באימה, בשיתוק, הנה ירון הרוצח מהסיפורים של העבר, הרי החברים שלי כבר סיפרו לך שאני רוצח אמיתי, שאפשר להדליק אותי לפני פעולה, שאפשר להבעיר אותי כדי שאתפרץ חד וזועם וקוטף גולגולות, ועכשיו היא כבר גדלה ומתעצמת, הנקודה הזו של הזיקוק.
הגשם מרקד מולי, אור הפנס מצייר אותו טיף-טף.
אני ממתין לעצמי שאבוא לתוכי. בעצם, למה אני ממתין? הוא היה בתוכה, בעל אותה, ביתר את פנימיותה, חילל את האהבה שלי, בּייבּי שלי, למה, בּייבּי, למה? אני מזדמזם עם הלמה הזה, מהפך אותו למנטרה, מקעקע אותו על הצלילות שלי, אני מוכרח להמשיך לנשום נכון, העכירות ממלאה אותי.
אני מוצף.
האוויר דליל.
צפוף.
הנקודה מתחזקת, בּייבּי, בואי צאי החוצה, בבקשה, תראי אותי.
אני שומע את הקולות של הבית, המשפחה שלי, אני נעקד, זעם עוטף את כולי. בואי בּייבּי, בואי תרפי אותי, תגידי שטעיתי, שזה היה כלום, שאני הוזה, שאת אוהבת אותי, שאני נסיך שלך, אני מוכן להאמין בכול עכשיו.
אני הולך אל המחסן לשבת במקום יבש, מעופש, להרגיע שם את ההיא, קו, נקודה, קו. אני אירגע, נושם כמו בריצה, אוף, אוש, אוף, אוש, הנורה הצהובה במחסן חיוורת, נשפכת אל חלל הבטן, אוי, בּייבּי, אני אוהב אותך, למה עשית את זה, למה, למה, קו, נקודה, נקודה.
הנה אוסף הסכינים שלי. הלהבים חדים. אף פעם לא אהבת את האוסף המוזר הזה: מצ'טה דרום אמריקאית, סכין ציידים עם מצפן, וזו שאני הכי אוהב – השחורה, סכין ההישרדות. יש לה להב מעוקל וחד והקת באצבעות מקפיאה ומשלהבת, מתעגלת באישוניי. אולי אני אספר לאשתו שבעלה דופק את אשתי?
יפה, שיער חלק ופזור, לבושה במכנסים הלבנים, אלו שקנינו בשוק, ובחולצה סגולה אוורירית וקלה, איך שאני אוהב אותך בּייבּי. כמה צבעים יש בך, בּייבּי, כמה צבעים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-9 חודשים כל אחד הוא הרבה גוונים.....מליוני צבעים חני
כל הצבעים בעולם הם בכל אחד מאיתנו.
אנשים לא שייכים לאנשים ששייכים לאנשים ששייכים לאנשים...אי אפשר לקחת בעלות על אהבה כי אהבה היא רוח היא לא חפץ או חומר.אך סיפור האהבה הוא מרגש וכתבת כל כך יפה.האם אפשר להחזיק אהבה לנצח?הסיפור הוא קצר אך ההרגשה
שיכל למלא היכל ענק של ספרים ...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
