פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 324 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-10 חודשים חסרת מנוחה בודדה במערכה
זה היה לילה קר בתחילת דצמבר, כשראיתי אתכן. התעוררתי בשעה שלוש בבוקר. למרות שהתנור קרטע, נשימתי התערפלה מולי - האוויר היה קר כקרח. בחוץ, השלג כיסה את הכל. לא היה דבר מלבד יערות והרים מושלגים. היינו באמצע שום-מקום.
בדרך כלל, כשאני מתעוררת מסיוט, הסיוט עדיין בראשי, טרי. אני עדיין חצי בתוכו כשאני מתעוררת. עוברות כמה שניות עד שאני חוזרת למציאות. אבל אז, לא זכרתי דבר, מה שנשאר טרי הייתה המצוקה בבטני, פעימות לבי החזקות, הפחד בגרון. הייתי חסרת מנוחה.
התהפכתי במיטתי. את חדרי חלקתי עם שתי תלמידות נוספות. שתיהן היו חברות טובות אחת של השנייה. אני לא אהבתי אף אחת מהן. הבטתי בהן דרך החשכה, הקשבתי לנשימותיהן העמוקות, קינאתי בהן.
הייתי חייבת לקום. תחושה שהזדחלה בתוכי, אימה, מתח, משהו בלתי נסבל, מייסר, שכמו קרעה את בטני בעדינות, הכריחה אותי לקום, לעשות משהו, לפני שאשתגע. לבי השתולל. קיללתי בשקט כשכפות רגליי היחפות נפגשו עם רצפת העץ הקפואה. מיהרתי לנעול את המגפיים שלי - לא טרחתי לשים גרביים, והתחושה הייתה מחוספסת, מלוכלכת, לא נעימה, אך עם זאת, אלו היו מגפיים שנועדו לחורף כמו זה - חטפתי את המעיל שהגיע עד ברכיי מהרצפה על יד הארון, ופתחתי את הדלת באיטיות, למרות שניסיתי להיות שקטה, היא חרקה ברעש, עושה דווקא, אך לא חיכיתי לראות אם אחת מהשתיים התעוררו. יצאתי, השארתי את הדלת פתוחה, שכל הקור ייכנס לחדר, שיקפאו.
לא היה מקום מסוים שרציתי ללכת אליו. חשבתי לרגע על המגדל הנטוש, מקום בו היינו מעשנות ושותות בלילות הקיץ, צופות בשמיים הזרועים כוכבים דרך החלון הצופה על מבני הפנימייה העתיקים ועל ההרים, אבל ללכת לשם במזג אוויר כזה היה התאבדות. החלטתי שפשוט אלך לאן שרגליי יקחו אותי. אתן למחשבות להתרוצץ. ארגע.
הלכתי מהר. האוויר הקר צרב את עורי. אור הלילה הקלוש חדר פנימה דרך החלונות במסדרונות האפלים, שהיו מכוסים כפור. הייתה לי תחושה מעיקה. הגברתי את קצב הליכתי. שרירי רגליי החלו לכאוב, ולמרות הקור, הרגשתי בזיעה מצטברת מתחת לבגדיי. התחלתי להתנשף. נשימותי הדהדו באוזניי. צעדיי המהירים תאמו לפעימות לבי.
ואז עצרתי.
עבר רגע עד שהבנתי מה אתן עושות. אותך זיהיתי ראשונה. את הגבוהה מבין השתיים, הבולטת מביניהן. שיערך השחור נח על עורך החיוור, אצבעותיו הארוכות ליטפו את פניה של הנערה האחרת, שהייתה כהה יותר, פחות נינוחה בעמידתה. היא עצמה את עיניה לקולך, נמוך ומפתה, ואני קפאתי במקומי, צופה, ועיניך הכחולות הבזיקו לעברי, זוהרות בחשכה כעיניי חתול, ניצוץ של רוע בוהק בהן - הנערה האחרת פקחה את עיניה, וכאשר סובבה את ראשה לעברי, הזדעזעתי לראות את עיניי שלי נעוצות בי באימה.
אני האחרת דחפה אותך בבהלה. היא התנשפה בבהלה, נעצה בי, ואז בך, עיניים מלאות אימה. "אל תספרי לאף אחד," היא - אני - אמרה לי, עיניי זוהרות וקולי רועד, "בבקשה."
לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום. הבנתי את התחושה שהעקה עלי, את האימה שהשתלטה עלי מאז שהתעוררתי, כי לא התעוררתי, הייתי עמוק בתוך סיוט. התבוננתי בעצמי, ובך, שהבטת בשתינו בחיוך.
"היא לא תספר," אמרת. קולך היה רך, מלטף, מקפיא. עיניך ננעצו בשלי. "תלכי לישון. אני כבר אטפל בה." קרצת. כאילו שתינו חלקנו בדיחה משותפת. נשימתי נהפכה כבדה וכבדה יותר, סמיכה ולבנה כשלג באוויר. היית יפה כמו שדה, ואני האחרת נראתה קטנה ובלתי נראית לעומתך, נערה מפוחדת וקלה לתמרון. היא הביטה בי בעיניים שהיו שלי ומבט שהיה דומה אך שונה ממני - עיניי הפצירו בי, התחננו לעברי, ואז היא הסתובבה והלכה. הבטתי בגבי נעלם בחשכה.
נשארתי איתך. חייכת. התקרבת אלי, נעמדת קרוב, והאוויר השתנה, הקור הסתחרר סביבי במהירות. הרמת את אצבעותייך הארוכות, החיוורות, נגעת בפניי. הן הרגישו כמו סכינים. נרתעתי.
"למה אני חולמת את זה?" שאלתי אותך.
עינייך זהרו בשעשוע.
"את יודעת למה," אמרת.
אולי אני יודעת. ואולי זה היה רק סיוט חסר משמעות.
כדאי שאחזור לישון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-10 חודשים הפנימייה דני בר
כתבת יפה, ותיארת את הווי הפנימייה בלילה..הווי שמוכר לי היטב משני צידי המתרס. הלילות האלה בפנימייה מוציאים הרבה שדים מתוכנו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
