בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת, ובין כל התחנות וההספקים ומה אני צריך לעשות היום ויואו איך שכחתי ומהר מהר חייבים להגיע, חייבים להספיק, הנוסעים לירושלים מתבקשים לרדת בתחנה הבאה ולרוץ מהר מהר מהר להספיק את הרכבת הבאה מרציף מאתיים וחמש עשרה ושלושה רבעים כי זה הדבר הכי חשוב בעולם עכשיו- והשירים, והשלווה, והנחת, ואיתם השמחה, והמתיקות, נשכחו, בדיוק כמו השיעורים שאני חייב לעשות ממש ממש אתמול כי בשנה הבאה יש מבחן. ואת ההמשך של השיר אני כבר לא זוכר גם אם אני יודע את המילים בעל פה כי מה שאני כבר לא יודע- במי בחרתי? מה אני אוהב? מה המרכז, מה באתי לעשות?
ואת השירים האלו כבר אי אפשר למצוא לא מלפנים ולא מאחורי הגב, ובכלל נראה שאנשים מפסיקים להסתכל אחורה, מפסיקים להתבונן במה שעשו, ללמוד, להפיק לקחים,
ומפסיקים גם להסתכל קדימה, למרות שנראה שכל הזמן המבט שלנו מופנה לעתיד, אבל אנחנו לא באמת באמת חושבים מה אנחנו רוצים לעשות ועם מה נצא מפה כשייגמר הכל. ובטח ובטח שמקפידים אנו שלעולם, לעולם! לא נעיז להביט ולו לרגע קט על ההווה, לחשוב על מה שאנחנו עושים עכשיו, להיות בכל הוויתנו ויישותנו בכאן.
להוות את ההוה.
להקשיב לקולות שעולים מתוכי, להטות אוזן ועין אל הסביבה, לנסות ולקלוט את שקורה לאנשים שסביבי.
קל כל כך לשכוח את כל זה. קל כל כך לשקוע בזרם הבלתי פוסק של עשייה, של מחשבות עובר ושב, של הישרדות.
לשכוח מי אנחנו.
לשכוח הכל.
ונראה שהדרך היחידה להמשיך ולחיות את אותה הנקודה הפנימית היא להמשיך ולברר אותה, להמשיך ולהחיות אותה, כי אף פעם אנחנו לא באמת מבינים אותה לעומק לעומק.
להמשיך ולעסוק יום יום בשאלות הגדולות, האמיתיות, להסתכל שוב, במי אני בוחרת מכל הילדים.
וכשאני רואה שאי אפשר להמשיך ולחיות בעיר בלי לאכול מהתבואה המשגעת, אני חייב לסמן לי את האנשים שיזכירו לי שאני משוגע, ושאיתם אוכל לדבר בשפיות, ולהינצל משיטפון המידע והמחשבות והעיסוקים.
כי בין כל ההרים והסלעים שמסתירים לנו את הנוף, אין באמת טעם למהר כל כך אם אנחנו לא יודעים איך אנחנו רוצים לבלות את הנסיעה, ואם אנחנו לא עוצרים מדי פעם כדי לשיר ללא מילים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
