חלק א'2:
העיניים שלי קפאו על שרה רגע ארוך .היא הייתה אדומה ולא זזה אפילו מילימטר. הורדתי את המשקפיים שלי ושיפשפתי אותם בקצה החולצה במהירות. הראייה שלי אף פעם לא הייתה טובה מידי וכבר חששתי שהיא הולכת ונהיית גרועה יותר מרגע לרגע. התבוננתי מסביב וללא המשקפיים הכל היה מטושטש . עדיין יכולתי להבחין בהילות מעוננות ,מטושטשות גם הן ,ובלטה במיוחד זאת של שרה. רק עכשיו היא קלטה לפתע את המבט ההמום שלי. העיניים שלה ננעצו בי בריכוז ובקרירות. לני ליאו ואלונה קיבלו גם הם קלף משלהם אחרי שהבריחו את כל הקלפים שסביבם .גם הוא נעלם כמה רגעים אחרי שאחזו בו. שרה עדיין נעצה בי מבט. היא בחנה אותי בצורה מוגזמת . אני האשמתי בזה את אלונה.אלונה ושרה היו חברות טובות ,אבל בדרך כלל שרה לא התערבה בריבים בינינו. חזרנו ארבעתנו בחזרה למשרד .אחרי כמה דקות גם ויקה ובני הגיעו ובדקו שהכל בסדר איתנו ושהעבודה מתקדמת . שיקרתי ואמרתי שהכל בסדר. להסביר עכשיו שאני רואה עשן צבעוני עולה מכל אחד מהם יהיה כאב ראש רציני .שרה התיישבה במחשב לידי אפילו שזה לא היה המקום שלה .זה היה המקום של לני בעצם .חיכיתי שלני תעיר לשרה או ששרה תבין שהיא צריכה לזוז כיסא אחד שמאלה , אבל זה לא קרה.באותו רגע ציוץ מהטלפון שלי גרם לי להעביר אותו ליד. זו הייתה הודעה . "מי זה?" הקול הצונן של שרה הקפיץ אותי .היא הייתה צריכה להתנצל שהבהילה אותי, לפחות מנימוס. אבל היא לא עשתה את זה. שרה התחילה לעלות לי על העצבים. אלונה הצטרפה והתיישבה גם ליד שרה עם סנדוויץ' חצי אכול מול המחשב שלה. יד אחת שלה מקלידה בזריזות. היא מילמלה משו על מסמכים שהיא צריכה לסרוק וליכסנה מבט לעברנו. שרה הינהנה עם הראש כתגובה , ואז שאלה שוב "מי זה". ההודעה הייתה ממספר לא מוכר , רק שתי מילים, "שדים אדומים". אלונה חזרה בהתלהבות על השאלה של שרה כאילו מדובר במעריץ סודי וגרמה לי להזעיף פנים. הגבות שלה עלו למעלה בציפייה מזויפת. "אין לך מסמכים לסרוק או משו כזה?" עניתי לה .לא משנה מה הייתה הכוונה של כותב ההודעה לא יכולתי לקחת אותה ברצינות. לשרה היה נמאס לחכות כנראה כי היא חטפה לי את הטלפון עוד לפני שהספקתי להגיב. "מה קורה לכן?" , לני שאלה מופתעת ,אבל אני הייתי עסוקה בלרדוף אחרי שרה והטלפון. אלונה ניפנפה ביד בביטול כאילו הכל מצויין ולא צריך להתרגש. "תחזירי לי אותו מייד ,שרה! זה לא מצחיק" .תפסתי את שתי הידיים שלה בכעס תהומי .הרגשתי שהפנים שלי סמוקות. הקלף השחור שלי הופיע פתאום מעל הראש שלי כמו משום מקום וכל המבטים הופנו אליו. לני החליטה לעזור לי כשהבינה מה אני מנסה לקחת ואחזה בטלפון שביד של שרה. שרה חייכה חיוך קטן ומרושע ובאותו הרגע יכולתי להישבע שהשיניים שלה לא היו השיניים שלה. הן היו צפופות יותר , חדות יותר ומפלצתיות. היא איכשהו הצליחה לשבור ביד שלה את הטלפון לחתיכות בקול פיצוח מצמרר ורק אז הניחה לחלקים השבורים שלו לצנוח על השולחן. אפילו אלונה הייתה המומה ממה שקורה. עטפתי אותם במהירות בידיים , אבל לא הייתה דרך להחזיר אותם למקומם ולתקן את הנזק. שרה דאגה לרסק את הטלפון טוב טוב. ויקה וליאו הגיעו אלינו גם הם אחרי ששמעו את הצעקות .שרה קיבלה הרבה נזיפות אבל נראה שלא היה לה אכפת משום דבר. לא היו לה שום נקיפות מצפון. שרה פשוט קמה ויצאה החוצה . אני צעקתי אליה בדרכה החוצה שהיא חייבת לקנות לי טלפון חדש.
דמעות זלגו במורד הפנים שלי וויקה הבטיחה שעוד תטפל בעניין. הקלף שהופיע אז , שצף מעל הראש שלי נעלם אבל לא ייחסתי לו חשיבות.
באותו ערב ישבתי בספה בסלון .פתחתי את הטלוויזיה. היה מבזק חדשות מיוחד.נמצאו גופות והרבה מהן. היום נשבר שיא. הרבה אנשים נמצאו מתים .חלקם כפסלים מאבן כמו הקודמים , חלקם מדממים וכחולים. תמונות מזירות האירוע רצו על המסך. עקבתי אחריהן בפחד. הטלפון צלצל כמו במקרה ואחותי ענתה לטלפון והעבירה אותו אליי. "שני, מי זה?" שאלתי אותה בהינד ראש. היא משכה בכתפיים ואני עניתי "הלו" מהוסס .הייבבות של אמא של שרה בקעו מהשפופרת. שרה לא חזרה הבייתה ובמציאות האכזרית ,היה מספיק גם איחור של כמה דקות בשביל לקבוע שקרה משו לא טוב. בפנים כבר ידעתי , אבל עדיין סירבתי להאמין. שרה מתה .
העיניים שלי קפאו על שרה רגע ארוך .היא הייתה אדומה ולא זזה אפילו מילימטר. הורדתי את המשקפיים שלי ושיפשפתי אותם בקצה החולצה במהירות. הראייה שלי אף פעם לא הייתה טובה מידי וכבר חששתי שהיא הולכת ונהיית גרועה יותר מרגע לרגע. התבוננתי מסביב וללא המשקפיים הכל היה מטושטש . עדיין יכולתי להבחין בהילות מעוננות ,מטושטשות גם הן ,ובלטה במיוחד זאת של שרה. רק עכשיו היא קלטה לפתע את המבט ההמום שלי. העיניים שלה ננעצו בי בריכוז ובקרירות. לני ליאו ואלונה קיבלו גם הם קלף משלהם אחרי שהבריחו את כל הקלפים שסביבם .גם הוא נעלם כמה רגעים אחרי שאחזו בו. שרה עדיין נעצה בי מבט. היא בחנה אותי בצורה מוגזמת . אני האשמתי בזה את אלונה.אלונה ושרה היו חברות טובות ,אבל בדרך כלל שרה לא התערבה בריבים בינינו. חזרנו ארבעתנו בחזרה למשרד .אחרי כמה דקות גם ויקה ובני הגיעו ובדקו שהכל בסדר איתנו ושהעבודה מתקדמת . שיקרתי ואמרתי שהכל בסדר. להסביר עכשיו שאני רואה עשן צבעוני עולה מכל אחד מהם יהיה כאב ראש רציני .שרה התיישבה במחשב לידי אפילו שזה לא היה המקום שלה .זה היה המקום של לני בעצם .חיכיתי שלני תעיר לשרה או ששרה תבין שהיא צריכה לזוז כיסא אחד שמאלה , אבל זה לא קרה.באותו רגע ציוץ מהטלפון שלי גרם לי להעביר אותו ליד. זו הייתה הודעה . "מי זה?" הקול הצונן של שרה הקפיץ אותי .היא הייתה צריכה להתנצל שהבהילה אותי, לפחות מנימוס. אבל היא לא עשתה את זה. שרה התחילה לעלות לי על העצבים. אלונה הצטרפה והתיישבה גם ליד שרה עם סנדוויץ' חצי אכול מול המחשב שלה. יד אחת שלה מקלידה בזריזות. היא מילמלה משו על מסמכים שהיא צריכה לסרוק וליכסנה מבט לעברנו. שרה הינהנה עם הראש כתגובה , ואז שאלה שוב "מי זה". ההודעה הייתה ממספר לא מוכר , רק שתי מילים, "שדים אדומים". אלונה חזרה בהתלהבות על השאלה של שרה כאילו מדובר במעריץ סודי וגרמה לי להזעיף פנים. הגבות שלה עלו למעלה בציפייה מזויפת. "אין לך מסמכים לסרוק או משו כזה?" עניתי לה .לא משנה מה הייתה הכוונה של כותב ההודעה לא יכולתי לקחת אותה ברצינות. לשרה היה נמאס לחכות כנראה כי היא חטפה לי את הטלפון עוד לפני שהספקתי להגיב. "מה קורה לכן?" , לני שאלה מופתעת ,אבל אני הייתי עסוקה בלרדוף אחרי שרה והטלפון. אלונה ניפנפה ביד בביטול כאילו הכל מצויין ולא צריך להתרגש. "תחזירי לי אותו מייד ,שרה! זה לא מצחיק" .תפסתי את שתי הידיים שלה בכעס תהומי .הרגשתי שהפנים שלי סמוקות. הקלף השחור שלי הופיע פתאום מעל הראש שלי כמו משום מקום וכל המבטים הופנו אליו. לני החליטה לעזור לי כשהבינה מה אני מנסה לקחת ואחזה בטלפון שביד של שרה. שרה חייכה חיוך קטן ומרושע ובאותו הרגע יכולתי להישבע שהשיניים שלה לא היו השיניים שלה. הן היו צפופות יותר , חדות יותר ומפלצתיות. היא איכשהו הצליחה לשבור ביד שלה את הטלפון לחתיכות בקול פיצוח מצמרר ורק אז הניחה לחלקים השבורים שלו לצנוח על השולחן. אפילו אלונה הייתה המומה ממה שקורה. עטפתי אותם במהירות בידיים , אבל לא הייתה דרך להחזיר אותם למקומם ולתקן את הנזק. שרה דאגה לרסק את הטלפון טוב טוב. ויקה וליאו הגיעו אלינו גם הם אחרי ששמעו את הצעקות .שרה קיבלה הרבה נזיפות אבל נראה שלא היה לה אכפת משום דבר. לא היו לה שום נקיפות מצפון. שרה פשוט קמה ויצאה החוצה . אני צעקתי אליה בדרכה החוצה שהיא חייבת לקנות לי טלפון חדש.
דמעות זלגו במורד הפנים שלי וויקה הבטיחה שעוד תטפל בעניין. הקלף שהופיע אז , שצף מעל הראש שלי נעלם אבל לא ייחסתי לו חשיבות.
באותו ערב ישבתי בספה בסלון .פתחתי את הטלוויזיה. היה מבזק חדשות מיוחד.נמצאו גופות והרבה מהן. היום נשבר שיא. הרבה אנשים נמצאו מתים .חלקם כפסלים מאבן כמו הקודמים , חלקם מדממים וכחולים. תמונות מזירות האירוע רצו על המסך. עקבתי אחריהן בפחד. הטלפון צלצל כמו במקרה ואחותי ענתה לטלפון והעבירה אותו אליי. "שני, מי זה?" שאלתי אותה בהינד ראש. היא משכה בכתפיים ואני עניתי "הלו" מהוסס .הייבבות של אמא של שרה בקעו מהשפופרת. שרה לא חזרה הבייתה ובמציאות האכזרית ,היה מספיק גם איחור של כמה דקות בשביל לקבוע שקרה משו לא טוב. בפנים כבר ידעתי , אבל עדיין סירבתי להאמין. שרה מתה .