אדם, נער, עטוף במעיל ומכנסי ג'ינס, שוכב באמבטיה מלאה מים. המים נספגים בבגדיו, מכבידים עליהם, התחושה מוזרה, לא לגמרי נעימה. הנער משאיר את עיניו פקוחות, למרות שהוא כה מרוכז במחשבותיו שהתקרה הצהובה מיטשטשת. הוא חושב עליה, ועליו, ועל עצמו, ועל כך שהוא לא התכוון להיכנס לאמבטיה כשהוא לבוש, הוא פשוט שכח שהבגדים עליו, והוא רוצה להוריד אותם, כי התחושה לא מוצאת חן בעיניו, הבד הנצמד אל עורו ומוסיף לו משקל, אבל הוא לא רוצה, כי אין לו אנרגיות - הוא חלש, כל כך חלש, כמו בובת סמרטוטים שאינה יכולה לנוע לבדה, אז הוא פשוט משאיר את הבגדים עליו. עיניו נעצמות. הוא מדמיין שהוא נרדם ולא מתעורר. הוא תוהה האם הוא רוצה בזה. הוא רואה לנגד עיניו את כל הדברים שמכאיבים לו.
אתה רוצה בזה, אומר קול אחד. הוא זהה לקולו של הנער, נמוך ומפתה, קרוב אל אוזנו, והנער מקשיב לו לוחש בזמן שהמים החמים מלטפים את הקרקפת שלו. הוא מכניס את ראשו אל מתחת למים, שומע את הלחץ באוזניו, והוא מתרומם ומתנשף כאשר ראשו מגיח מעל פני המים, כי קשה לו לעצור את נשימתו מתחת למים.
אתה יודע, אתה יודע, אתה יודע... זה מה שהקול האחר, החלש יותר, שהנער לא הבחין בנוכחותו עד עכשיו, אומר שוב ושוב עד שהנער מבחין בו, בנחישות וברוגע, בעוצמה שמתחזקת ככל שהנער מודע אליו. אתה יודע שזה לא נכון, אומר הקול האחר. והקול הזה, הוא דומה יותר לנער מאשר הקול האחר. והדברים שהוא אומר נעימים יותר. נכונים יותר. הנער יודע את זה. הם מלאי אמת, מפתים פחות ומפתים יותר, והנער פוקח את עיניו ומתבונן בתקרה הצהובה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
