זה מצחיק, אולי קצת מפגר,
כי בכל זאת, אני לא מעשנת,
ואף פעם לא ניסיתי או רציתי.
אבל כשאני נמצאת ממש בשפל,
אני מדמיינת איך אני פותחת את הקופסה,
היום זה וינסטון,
אתמול לאקי סטרייק,
מחר בטח יהיה טיים.
ושולפת את הסיגריה הלבנה,
אני תמיד חייבת לשבת במרפסת הגדולה שמשקיפה על השקיעה,
ולדמיין איך אני מחזיקה אותה בין ידי,
מדליקה עם מצית או קופסת גפרורים,
ושואפת עמוק לריאות.
אחרי כמה שנים של "התמכרות",
מצאתי את התנועה הזו ממכרת,
השאיפה לריאות,
הציפייה שהרעל החיצוני ינקה את הפנימי,
או שיכהה אותו קצת לאותו היום.
והזמן, הדקות הללו שאני מרגישה שאני צריכה לצאת לעשן,
זה מרגיש כאילו הזמן עוצר מלכת,
כולם נעלמים,
וזה רק אני בעולם,
אני, המחשבות והרגשות המתוסבכים שלי.
כל פעם כשאני מעשנת והזמן עוצר,
אני נזכרת איך הוא הופיע לי בדלת ואמר שזה נגמר,
שהוא לא יכול יותר להגיע,
שיש לו מישהי רצינית,
אהבה חדשה.
וזה מצחיק, אולי קצת מפגר,
כי אני כן האמנתי שהיינו בסוג של קשר,
אולי לא מחייב, וקיבלתי את זה, כי אהבתי אותו ורציתי לקחת את זה לאט לאט,
שלא יבהל וילך.
ובכן, הוא הלך בכל מקרה, לא משנה כמה הייתי "מושלמת",
לא מחייבת, לא דרמתית, לא דורשת, לא קנאית,
ועדיין, הוא העדיף להתאהב באחרת.
לפעמים, כשממש יושב לי על הלב,
אני נכנסת לדף שלו בפייסבוק ומסתכלת על התמונות עם החברה,
על החיוך הגדול והמאושר שעל השפתיים שלו,
על העיניים הקורנות,
וחייבת לברוח בחזרה אל התמונות שלנו בפלאפון שלי,
הוא לרוב עם סיגריה בפה,
חיוך קטן מתנוסס על השפתיים,
והעיניים גדולות וחלולות.
שמעתי שהוא הפסיק לעשן,
כי כשנכנסת אהבה - כבר לא צריך להכניס דברים אחרים לגוף,
ואצלי הדברים היחידים שנכנסים זה הקנאה והחרדה.
מה יש בה שאין בי? הייתי מלאה מבפנים, תוססת כמו מבעבע משובח,
מה שלא הבנתי זה שברגע שנתתי לו להיכנס פנימה, אל תוך נבכי הגוף,
הוא לא רצה יותר לראות את הנפש.
הקנאה הורגת אותי,
מחמירה מיום ליום.
אני משתדלת לא לעשות את זה בערבים, שנמצא אצלי כל פעם גבר מזדמן בבית,
אבל הצורך אחרי האקט המלוכלך חזק מדי.
הפעם הבאתי ברמן מאיזה פאב, שכחתי אפילו איך קוראים לו מרוב שהייתי שיכורה,
אחרי האקט אני ממהרת לקום, לעטוף את עצמי בשמיכה דקה ולצאת מהחדר.
הקנאה שמשתלטת עלי כל כך כואבת,
שאני נכנסת לו שוב לדף הפייסבוק אחרי אלף הבטחות ונדרים שלא אכנס שוב,
אני מתבוננת בתמונה החדשה,
והמילים מסתבכות אחת בשנייה.
הפעם אני מרכיבה את הסיגריה, מגלגלת אותה מהר, דוחסת את הטבק בפנים, מלקקת את הנייר גלגול בגועל,
ומדליקה אותה עם מצית חלודה.
"היי, את בסדר? מה את עושה?" הבחור מופיע,
ואני רוצה להדוף אותו בחזרה לארון, לשלדים, לכל מה שאני דוחקת ומשאירה בפנים.
העשן מתחיל להתפזר, ואני צופה בנשיפות החמות שלי הופכות לעננים לבנים מהקור.
' היא אמרה כן'
דמעות מתחילות לזלוג על פניי, ותחושת הכאב, הו אלוהים,
היא משתקת.
ידיים גדולות נכרכות סביבי,
והיבבות, אני לא קולטת שהן מגיעות מתוך גרוני,
כל כך עוצמתיות.
מתי בפעם האחרונה הרשיתי לעצמי לבכות ולא להדליק סיגריה?
"נפש פצועה מחלימה מבפנים, את זה למדתי כשהייתי רץ בכל התקף עצבים למוסיקה, ומפוצץ את האוזניים בצרחות. עכשיו... תנשפי את מה שזה לא יהיה החוצה, תנשפי פעם אחת ולתמיד"
אני מקשיבה לבחור הזר הזה, שאין לי מושג למה כל כך אכפת לו,
ונושפת הכל.
נושפת את הרעל של הסיגריות,
נושפת את ההרגל המקולל,
נושפת את הקנאה המזורגגת,
ונושפת את האהבה השבורה והמדממת שלי החוצה.
אני חצי בוכה חצי צוחקת, מחובקת בידיים מנחמות של בחור זר.
הנשיפות מזכירות לי עשן שנהפך ללבן מרוב הקור, ונעלם ברוח,
בדיוק כמו האהבה שהייתה לי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
