בימים אלו אין כוכבים.
אני מצביעה עליהם כמו על חתולי רחוב, אבל אני כבר לא מתפללת.
וברוב הימים לרוב הדברים אין שום טעם.
ועל כך שעשר שנים עברו בלעדי, וכל הצלקות המכוערות שצברנו. מקומנו שכובות מתחת לשמיים כתומים כמו שרב, מנסות להרגיש פואטיות רק בשביל הרגע ובשביל הקטעים. בשביל שנרגיש את החור בבטן גדל עוד יותר; מדברות כדי לסתור אחת את השנייה. ואני כבר ויתרתי על החיים פעם אחת לפני.
היא עדיין מסתכלת עליי כאילו אני דבר שביר, ואני שונאת לחשוב שזה נכון. הרי אני חזקה אם הצלחתי לא ליפול עד עכשיו. אז מה אם אני כעת שבר כלי.
לפחות במקום להעריך את שווי החיים שלי במספרים לבדי בחדרי, שעות אחרי חצות, אני עושה זאת לצדה בין צעדים כך שהיא לא תשמע.
ואני לא בטוחה אם אני שמחה או לא בימים אלו. אבל ראיתי את הים בלילה והלכתי על החוף יחפה. ונכנסתי למים איתה, כשאני רואה רק בעזרת הפנס שיש לה בנייד. והתלוננו על כך שלאף אחת מאיתנו אין חבר, ורצנו מחזיקות ידיים בין כבישים בלי מעברי חצייה.
היא לובשת את אותם מכנסי הג'ינס הקצרים שהיא כל כך אוהבת ושאני עדיין מנסה ללמוד לאהוב. היא לא רואה את הכוכבים שאני מצביעה עליהם.
ואני עייפה וזה די מאוחר, והיא לצדי כשאנחנו הולכות חזרה הביתה. אימא שלה בטלפון רבה איתה על כלום ושלי התקשרה זמן קצר לפני כדי להגיד שהיא אוהבת אותי.
והבדיחות שלה לא מצחיקות, ושלי כנראה לא באמת הצחיקו אותה, והברך שלי השתפשפה על אחת האבנים בים. ועדיין לא מגיע לי לחיות, ממיליון ואחת סיבות.
ואני עדיין לא מאושרת, אלוהים, האם אני אי פעם אהיה?
אנחנו עדיין מחזיקות ידיים כשאנחנו רצות בין הכבישים כשהם ריקים ממכוניות לבינתיים.
אולי החיים הם כן יפים למרות הכל.
אני מצביעה עליהם כמו על חתולי רחוב, אבל אני כבר לא מתפללת.
וברוב הימים לרוב הדברים אין שום טעם.
ועל כך שעשר שנים עברו בלעדי, וכל הצלקות המכוערות שצברנו. מקומנו שכובות מתחת לשמיים כתומים כמו שרב, מנסות להרגיש פואטיות רק בשביל הרגע ובשביל הקטעים. בשביל שנרגיש את החור בבטן גדל עוד יותר; מדברות כדי לסתור אחת את השנייה. ואני כבר ויתרתי על החיים פעם אחת לפני.
היא עדיין מסתכלת עליי כאילו אני דבר שביר, ואני שונאת לחשוב שזה נכון. הרי אני חזקה אם הצלחתי לא ליפול עד עכשיו. אז מה אם אני כעת שבר כלי.
לפחות במקום להעריך את שווי החיים שלי במספרים לבדי בחדרי, שעות אחרי חצות, אני עושה זאת לצדה בין צעדים כך שהיא לא תשמע.
ואני לא בטוחה אם אני שמחה או לא בימים אלו. אבל ראיתי את הים בלילה והלכתי על החוף יחפה. ונכנסתי למים איתה, כשאני רואה רק בעזרת הפנס שיש לה בנייד. והתלוננו על כך שלאף אחת מאיתנו אין חבר, ורצנו מחזיקות ידיים בין כבישים בלי מעברי חצייה.
היא לובשת את אותם מכנסי הג'ינס הקצרים שהיא כל כך אוהבת ושאני עדיין מנסה ללמוד לאהוב. היא לא רואה את הכוכבים שאני מצביעה עליהם.
ואני עייפה וזה די מאוחר, והיא לצדי כשאנחנו הולכות חזרה הביתה. אימא שלה בטלפון רבה איתה על כלום ושלי התקשרה זמן קצר לפני כדי להגיד שהיא אוהבת אותי.
והבדיחות שלה לא מצחיקות, ושלי כנראה לא באמת הצחיקו אותה, והברך שלי השתפשפה על אחת האבנים בים. ועדיין לא מגיע לי לחיות, ממיליון ואחת סיבות.
ואני עדיין לא מאושרת, אלוהים, האם אני אי פעם אהיה?
אנחנו עדיין מחזיקות ידיים כשאנחנו רצות בין הכבישים כשהם ריקים ממכוניות לבינתיים.
אולי החיים הם כן יפים למרות הכל.