פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1579 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-2 חודשים התקפי חרדה בודדה במערכה
אני בטוח שאתה לא מכיר את מה שאני עומד לתאר לך כרגע.
הפחד הזה, מאדם שאתה רואה באופן קבוע, אולי אתם לומדים ביחד, או עובדים ביחד, או משרתים בצבא ביחד, אולי יש לכם קבוצת חברים משותפים. אבל אתה והאדם הזה לא ביחסים טובים, אתם שונאים אחד את השני. והאדם הזה, הוא רוצה לפגוע בך. אתה לא בטוח למה. אולי הוא נהנה מזה. אולי אתה פגעת בו פעם, והוא מלא נקמה. אולי הוא סתם עושה את זה מתוך גאווה. אבל הוא מכוון למטרה, ואתה המטרה, וזה מבעית אותך.
זה מתחיל מהדברים הקטנים. הערות קטנות, דברים ששמעת שהוא אומר עליך מאחורי גבך. זה ממשיך להעלבות בוטות. לאיומים מרומזים, להצקות. לעקיצות שגורמות ללב לצנוח.
כשזה קורה, אתה מבלה את רוב זמנך במחשבה על אותו אדם. אתה מדמיין סיטואציות בהן הוא פוגע בך, הסיטואציות האלו ממלאות אותך בזעם בלתי נסבל, זעם כלפיו וזעם כלפי עצמך, על כך שזה נמשך, סיטואציות שלעתים קרובות נהפכות למציאות, כי פתאום אתה מכיר אותו כל כך טוב שאתה צופה מראש את מהלכיו, ובכל זאת, אתה אף פעם לא באמת מוכן.
החרדה היא החלק הגרוע מכל. הלב משתולל, הבטן כואבת, מתהפכת, לפעמים אתה מזיע כמו מטורף, לפעמים קשה לך לנשום. אתה נושם, אבל התחושה היא שאין לך אוויר, לפעמים גם דמעות עולות בעיניך, ואתה מרגיש כמו סמרטוט, אתה מרגיש כמו האדם העלוב ביותר בעולם, כי אתה נותן לאדם הזה להשפיע עליך ככה.
זה אתה. האדם הזה. אני מקווה שאתה לא יודע איך אתה משפיע עלי, איך אתה פוגע בי. אני מפחד ממך. מהמילים שלך. מהימים בהם אתה מתיישב מאחורי בכיתה כדי לבעוט בכיסאי, או מתיישב על ידי, ושותק, ומחייך, כי אני מתפתל מרוב לחץ, כי אני דרוך, מנסה להתכונן לרגע בו תעשה משהו, כל דבר שהוא.
זה לא תמיד היה ככה. התחלנו בתור חברים, זוכר? לפעמים המחשבה כל כך לא הגיונית, שאני חושב שמדובר בחלום. לפעמים אני נזכר שהיית בביתי, בחדרי, ואני מתמלא חרדה. אני מתמלא חרדה הרבה פעמים כשאני חושב עליך.
הייתי בסדר גמור לפני שהגעת. הייתה לי את קבוצת החברים שלי. שיחקתי כדורגל בהפסקות. והייתי טוב. הייתי שמח. תלמיד ממוצע, מדריך בצופים. הושיבו אותך על ידי כשרק עברת הנה. הצגתי את עצמי בפניך. חייכת. היית כל כך בטוח בעצמך, למרות שהיית חדש בכיתה, וזה מצא חן בעיניי. עברו כמה חודשים עד שהגישה שלך כלפי השתנתה.
היית מדבר אלי בחוסר סובלנות. לפעמים היית מתעלם ממני. אתה זוכר, פעם אחת, שכעסת עלי כי יצאתי לבר עם כמה חברים ולא הזמנתי אותך? רתחת מרוב זעם. כשניסיתי להסביר לך שזה היה בגלל שאתה מתייחס אלי לא יפה, צחקת בקור. "זה מה שאתה מנסה לעשות? להוציא אותי הבחור הרע?", וכשאמרתי שאולי אתה באמת הבחור הרע בכל הסיפור הזה, אמרת לי שאם ככה אני חושב, אין טעם שנדבר יותר, והלכת, והשארת אותי עם לב דוהר ובטן מתהפכת.
אבל כעבור יומיים, כשניגשת אלי, וביקשת סליחה, עם חיוך מלא כוונות טובות וחרטה, הכעס התפוגג ממני. הוצפתי בחום כלפיך, כי התנצלת, כי לא ציפיתי לזה. סלחתי לך מיד. שיחקנו כדורגל. יצאנו לברים ולמועדונים עם קבוצת החברים שלי, שהפכה להיות גם קבוצת החברים שלך. עישנו מאחורי עץ האלון בהפסקות.
אני זוכר את היום בו הפסקנו להיות חברים. זה היה בסוף חודש פברואר, כשבחוץ היה חשוך וקר, ובפנים היה חנוק וחם. התפרצת עלי. באמצע המסדרון. ניסיתי לשכנע אותך לצאת איתי ועם חבר אחר למועדון בסוף השבוע. קטעת אותי באמצע.
"תגיד לי, מה אתה חירש? או שאתה סתם מטומטם?" קולך היה רם מספיק כדי שתלמידים אחרים יסובבו את ראשם, כדי שפני יצבעו באדום. "אמרתי לך שאני לא רוצה מיליון פעם. מה אתה רוצה מחיי?"
אמרתי לך ללכת להזדיין. בשקט, רק אתה שמעת. התחרטתי ברגע שהמילים יצאו מפי. אתה דחפת אותי. כמה פעמים. קיללת אותי, אמרת לי שתהרוג אותי. כעבור דקה עצרו אותך. דחפו אותך משם. שאלו אותי אם אני בסדר.
לא יכולתי לענות. לא יכולתי לנשום.
אני כבר לא בצופים. אני כבר לא משחק כדורגל בהפסקות. אני עדיין מבלה עם החברים שלי. הם כבר לא חברים שלך, וזה מעודד אותי, אבל לא מספיק. לפעמים אני חושב שנמאס להם ממני. אני שותק רוב הזמן. קשה לי לחייך. אתה כבר מצאת קבוצת חברים חדשה. לפעמים אתם מתקשרים אלי באמצע הלילה. כבר למדתי לכבות את הפלאפון שלי לפני שאני הולך לישון.
התקפי החרדה לא משתפרים עם הזמן. לפעמים אני חושב שהם מחמירים. החברים שלי התלוננו עליך להנהלת המורים כמה פעמים, אבל הם אף פעם לא עושים יותר מאשר להזמין אותך לשיחה אצל המנהלת. ההורים שלי שמים לב לשינוי שבי. הם לא מבינים למה. הם לא יודעים כלום. אני מתבייש לספר להם.
אני לא יודע מה לעשות.
הייתי מתאר לך את מה שאני מרגיש. הייתי מספר לך הכל. אבל אין בזה טעם. אני חושב שאתה כבר יודע. אני חושב שאתה נהנה מזה.
אני לא מסוגל להבין.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-2 חודשים טוב !!
אם יש מי שאכן חווה את ההתקפים הללו - לספר להורים. כן. לספר ולשתף - בשום אופן לא להתבייש מלספר להם. ואם לא להם - למישהו קרוב אחר.
ולקבל עזרה. לספר ולקבל עזרה.
הצלחה !!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 9 שנים ו-2 חודשים וואו no fear
זה כתוב ממש טוב, ומעורר רגשות של הזדהות ורחמים וכאב. אני לא יודעת אם זה סיפור אמתי, אבל אם כן, אז תהיה חזק ותזכור שיהיה בסדר בסופו של דבר. אני שולחת חיבוק ווירטואלי. בכל מקרה, כתבת יפה, ומרגישים את המצוקה של הכותב. נהניתי לקרוא. יום טוב :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-2 חודשים תודה! בודדה במערכה
קודם כל תודה רבה! אני בחורה (XD), והסיפור עצמו לא אמיתי, אבל הוא כן מבוסס על רגשות שהרגשתי ודברים שקרו לי ולאנשים אחרים. ממש מעריכה את התגובה המקסימה שלך!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 9 שנים ו-2 חודשים וואו אקו
מאוד אהבתי, זה היה סיפור (או קטע?) כל כך יפה. אני גם לא רואה הרבה דברים על התקפי חרדה, וזה כתוב כל כך טוב ויפה פה. באמת נורא אהבתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-2 חודשים תודה רבה!!! :) :) בודדה במערכה (ל"ת)
-
-
לפני 9 שנים ו-2 חודשים כתבת יפה מאוד Cat (ל"ת)
-
לפני 9 שנים ו-2 חודשים איזה כיף תודה! בודדה במערכה (ל"ת)
-
לפני 9 שנים ו-2 חודשים עבודה טובה.... דן-1
גם אני כבר בחרדה ... גדולה
לקראת המשך הסיפור.
את יודעת מה צבע החגורה שלי???
דן-1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
