מעלילות דפנה וגולית. פרק רביעי - בעלה של דפנה - בוריס.
כהרגלי, בשעות הלילה המאוחרות עת עליתי על יצועי.
זימנתי את דפנה אל תוך חלומותיי. אך דפנה - הפעם - נעלמה.
חשבתי שהיא ישנה בחדרה (לא. לא. אף פעם היא לא הייתה במיטתי, גם בחלום אני שומר מצוות)
רגיל הייתי לשמוע את נשימותיה המנסרות את חלל האוויר.
אף על פי כן נגשתי לחדרה. המיטה הייתה מסודרת להפליא, כך שאר חפציה, תמרוקים וכלי פירכוסה.
גולית הכלב שכב על השטיח למרגלות המיטה ונם שנת ישרים כפי שכלבים רגילים - עם עין אחת - פקוחה - לציון צופיה.
חזרתי למיטתי, ובטרם עצמתי את עיניי נשמעה דפיקה בדלת.
ניגשתי לפתוח, ובכניסה עמד לו עוג מלך הבשן.
"שמי בוריס" הוא אמר "ואני בעלה של דפנה".
"שמי אברי" אמרתי "וכרגע אני רווק."
בוריס החניק חיוך לאור הפרשי הגבהים בינינו. "היכן דפנה?" שאל.
"מנין לי לדעת?" עניתי "מאז שהתחתנה עם איזה אידיוט היא לא שבה לכאן למעט אריזת חפציה".
"מי אידיוט?" שאל
"אני לא יודע" אמרתי "כך דפנה אמרה"
אני יכול לבדוק אם היא כאן?" שאל בוריס.
"בוודאי" עניתי. וכי איך אפשר למנוע מהגורילה את רצונה.
חיפש בכל החדרים, במקלחת ואף בארונות המטבח. ולא מצא דבר
למעט בקבוק וודקה מהסוג הירוד שדפנה אהבה למהול במים מטעמי חסכנות.
"תגיד, אברי" שאל בוריס, "אני יכול לסמוך עליך במשהו?"
"תלוי מה המשהו" עניתי.
"אם דפנה תגיע או תתקשר הייתי מבקש שתודיע לי. הנה מספר הטלפון"
"בסדר". אמרתי. "בתנאי שלדפנה לא תהיה התנגדות שאודיע לך."
בוריס הביט בי במבט שלא היה מבייש את הסנדק פניו האדימו מעט.
ואמר בטון שאינו משתמע לשני פנים "אתה מודיע לי בכל מקרה".
"טוב", אמרתי "מה שתגיד."
"אפשר לשתות מהוודקה?" שאל
"בוודאי" אמרתי. "כדאי לך למהול את זה במים זה טעים יותר והכמות גדלה"
"מה זה למהול?" הוא שאל.
"להוסיף מים ולערבב ביחד". עניתי
"אההה. אתה רוצה גם לשתות?"
"לא. אני לא אוהב וודקה".
"אז אני אשתה הכל". ענה ראש המאפייה
"לבריאות". עניתי "העיקר שתקום ותלך. אני ממש עייף ורוצה לישון."
"איזה לישון?" שאלה אשתי, לאחר שהעירה אותי מהסיוט עם בוריס.
"היום אתה צריך לקבל את התואר וכדאי שתקום ותתלבש יפה".
"האם דפנה יכולה לבוא אתנו?" שאלתי את אשתי.
מי זו דפנה? שאלה אשתי.
"אה. סתם צחקתי" עניתי לה.
"דפנה זו צרה צרורה, אבל בחלומות שלי, אין לה מתחרות."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
