פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 440 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים לקשור את הקצוות I.V olokita
ביום האחרון לחיו הוא הסכים סוף סוף לקשור את שרוכי הנעליים הצבאיות. לרגע התיישב על הדרגש התחתון במיטת הקומותיים הצבאית והתכופף אל נעלי הצנחנים הבלויות שלו. 'כמה אהב אותן' חשב לעצמו ואחר כך רק מלמל כמו מנחם כל נעל באופן פרטי באיזו סוג של התנצלות טיפשית, שאולי היה צריך לנהוג בה מעט אחרת - לצחצח אותן או אולי אפילו לקשור להן את השרוכים, אבל רק בלילות, כשאף אחד לא רואה.
לירן לא תכנן שזה יהיה היום האחרון בחיו. לשווא, חיוך של אושר היה מרוח על פניו בשעה שהרים את ראשו למתוח צוואר בגאווה למראה נעליו השרוכות. היום האחרון יהיה נפלא, לפחות כך הוא חשב בזמן שהניף את ידיו מעלה עד שנעצרו במיטה העליונה מבין השתיים. זמן כה רב הוא שרת בצבא, תמיד עם נעליים פתוחות, 'זמן ארוך ואפס מיתות משונות. כמו נצחון האדם הקטן על פני הסטטיסטיקה ושגעונות המפקדים' צחק לעצמו בקול. אחר כך, ממש כמו תמיד לירן נעצר והרצין מעט זמן שמחשבה מטופשת נדחפה אל בין נחיריו וירדה להכביד הישר על סוגרי חזהו.
תמיד ברגעים השלמים האלו של חיו הוא היה נזכר בה, בבושם שלה, במגע שפתיה על פניו. אז הוא היה מתעצב. והוא נזכר בעיקר בדברים שהדר אמרה לו באותו היום שהחליטה שכל הקשר בינהם לא יוכל עוד להמשיך.
'שהיא אחת של קצוות קשורים. קיטשית כזאת שאוהבת את הסופים שלה כשהם ברורים וידועים מראש. ושגם עם כל האהבה שיש לה אליו, היום היא כבר בטוחה שהוא לעולם לא יהיה כזה. שהוא לא האחד עבורה'.
ולירן מאז מדמיין שאילו רק היה עונה לה אז ודאי היה משקר שגם הוא חושב שקצוות פתוחים צריך לסגור. ושזה הכל רק למראית עין, כדי להרגיז אותם ואת ויקטור במיוחד.
אבל הוא לא אמר. ועכשיו הוא שוב מבזבז רגע נדיר של שמחה על עצבות מיותרת, כזאת שאוכלת אותך מבפנים ומוציאה לך את כל החשק לקשור את השרוכים. סוג של דווקא כזה. אחד שגורם לך להתכופף שוב כדי לפתוח אותם מחדש, בכוונה.
וכמו בחיים הדפוקים שלו עם הדר, בסוף, גם בצבא - כשאתה לא קושר את הקצוות קורים אחד או כמה דברים איומים.
אבל את לירן אי אפשר להפחיד בקלות. בטח לא בקצוות פתוחים ועונשים או בפרידות קורעות לב. לכל אלו תמיד היה בז. כך היה מגחך לנוכח הפצרותיה וכך גם למשמע הפקודות הטפשיות שהיו ממציאים לו. שלוש שנים של שירות בגדוד קרבי ועוד ארבעה חודשים של כלא לא הצליחו לשבור אותו.
לא. הוא לא יקשור את השרוכים. להתגלח מילא אבל יש גבול לכל תעלול. 'למה? ככה! עד השרוכים' היה אומר לויקטור הרס"ר ושוב היה סופג את אותו עונש מטופש שרק ויקטור יכול היה להמציא.
ומידי פעם, בדרך כלל בזמן תורנות מטבח כשויקטור היה שואל, אז לירן היה עונה שאם הם לא היו מתעקשים איתו על זה, אז מזמן כבר היה שוכח את העיקרון הזה שלו וקושר אותם. אבל ויקטור לא הבין. אף אחד לא הבין. ולירן המשיך להתעקש.
ועכשיו הוא מתכוון לקום מהמיטה, למרוח על עצמו פרצוף של ניצחתי את כולכם ולהשתחרר מהצבא. אבל בצבא כמו בחיים, עם נעליים פתוחות או בלי, כשבמיטה שמעלייך מישהו שוכח לחזק את הברגים - אז דברים איומים קורים.
איי. וי אולוקיטה
www.olokita.co.il
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים קשרת את הקצוות.. אברהם
בצורה נפלאה, כהרגלך.
בסיפורים הקצרים שלך יש את כל המרכיבים המאפיינים סיפור קצר.
במיוחד: עָבָר, הווה, הווה מתמשך וסיום מפתיע.
תחילה רציתי לכתוב שאתה מזכיר לי סופר מסוים, אך למה לי להיתלות באילן גבוה.
הן עומד אתה בפני עצמך, לא פחות מאחרים - ואף יותר מהם.
תאווה לעיניים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים אתה משאיר לי רק להרכין את ראשי בתודה גדולה I.V olokita
-
-
