פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 743 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-6 חודשים קח אותי לכנסייה - חלק 1 אנג'ל
אז, לפני שתקפצו לסיפור. אזהרה מראש - הסיפור כולל זוג הומוסקסואלי. אין לי באמת כוח להתעמק בכל הקטע של אמונה והדברים בסגנון הזה, אז אני מקווה שלא יתחילו דיונים בתגובות על זה.
בנוסף, אלה שכן קראו את הסיפור. זאת למעשה גרסת עריכה. הוא שונה, אולי קצת בוגר יותר. השתנה המוןD: אני מקווה שתחשבו עליו באופן חיוביD:
ומסתבר שהסיפור ארוך מידי בשביל מערכת הפורומים, אז אפרסם אותו בשני חלקים.
***
בחיי, פגשתי אנשים כל כך רבים שהפכתי אדיש אליהם. הייתי זחוח, מאוד. רציתי ושאפתי אל האלוהות, האמנתי שהצלב על צווארי והאמונה שבלבי יהפכו אותי יום אחד לקדוש, ואזכה למנוחת עולם בגן עדן.
לא רבים הצליחו להניע אותי מהמחשבות האלו. לא רבים יכלו לגרום לי לפקפק, לחשוב שוב, לנסות להסתכל על דברים מנקודת מבט אחרת. יש שיגידו בימים מאוחרים, שכשהיינו כולנו תקועים בקופסה הקטנה שלנו, אנשים שלא היו כבולים לאל, שלא היו כבולים לאמונה ולחוקים, הם היו חופשים בעולם, בוחרים כרצונם.
אבל הכרתי אדם כזה; אדם שלא הייתה לו אמונה להיות כבול אליה. אמנם לא היה כבול לחוקים שהקצתה האמונה שלנו, אבל הוא היה כבול בידי האנשים, שהסתכלו עליו, מושפעים מהדת, והחליטו מה הוא יעשה. והוא היה כבול. כנפיים היו לגבו - כנפיים של חופש. אבל הכוחות של האנשים הסובבים אותו תלשו אותו מהשמיים בהם עופף חופשי והטיחו אותו לאדמה; הכנפיים שלו נשברו, וידיו ורגליו רוסנו בשלשלאות. לא רבים האנשים שהיו מבינים איך להתמודד עם המצב הזה, להשלים איתו ולמרוד מתוכו, אבל האדם הזה - העיניים שלו - הביטו לכל אדם שהכיר, ישר לתוך הנשמה. כבול ככל שיהיה גופו, הרוח שלו אף פעם לא הייתה מוגבלת. היא הלכה וחזרה כרצונה, ולמרות שגופו דוכא ונשבר, הנשמה שלו הייתה חופשיה ואיתנה.
האדם הכי חזק שאי פעם פגשתי.
זה מי שהוא היה, הֶנְקוֹ.
נולדתי לקראת סוף המאה החמש עשרה, בינואר שנת אלף ארבע מאות תשעים ושבע.
תחילת המאה החמש עשרה הביאה עליה את שריפת המכשפות. עד אז, פעם לעשרים שנה נחשפה מכשפה, או אולי שתיים. בסופו של דבר, הן הועמדו ונשרפו על המוקד.
האפיפיורים בתקופה, גרגוריוס השניים עשר ומרטינוס החמישי באו אחד אחרי השני. כידוע, הכנסייה לא יכולה לטמא את ידיה. אז הם נתנו לאנשים רחוקים מהדת לעשות זאת; גרגוריוס השניים עשר החל ומשך בחוטים של הבירה, רומא; המלך לצידו, ווידא שאנשים יבואו על עונשם. וברגע שהתפשטה הבשורה, הכמרים הפשוטים ביותר יכלו להשמיע את קולם, ולהפוך עולמות בתגובה. אהבתי כמות כזאת של כוח, ולא ידעתי למה.
הייתי כומר מינורי לחלוטין. בין אם דיברו על יכולת ההשפעה שלי או על החלק שלקחתי בלבם של האנשים.
אפשר לומר ש"ירשתי" כנסייה מכומר קשיש למדי. למעשה, הכומר עצמו הסיק שעליו לפזר את הדת ולתת לאנשים להפיק לקחים, והסתובב בארצות שונות כחלק מהאינקוויזציה.
למען האמת, לא האמנתי בעונשים. הייתי אדם חיובי, והאמנתי שלפני העונש, צריך לנסות לשנות ולתקן את האדם. האמנתי שביכולתי, וביכולתו של כל כומר ממוצע, הכוח לשנות את האנשים ולהחזיר אותם לדרך המוטב.
במבט לאחור, בגלל זה הייתי כל כך פגיע; הנאיביות שלי. היכולת לסלוח.
לאחר הדרשה של יום ראשון נשאר רק עוד מתפלל אחד בכנסייה, הוא ארז את חפציו באיטיות והביט בי במבט חודר, בזוג עיניים ירוקות גדולות, בוהקות. לבסוף, כשטרח להטיל את כתפיות התיק שלו על גבו, התקדם לעברי במהירות מסוימת, מושיט את ידו לעברי. “הֶרֶסִי, כן?”
זאת הייתה הטעות עם הנקו; הוא נראה כל כך לא מזיק. הגובה שלו היה ממוצע, והוא גם לא היה צנום לחלוטין – עם שרירים ארוכים ועור שזוף ומצולק. אבל משום מה הוא פשוט שידר לך טוהר ופגיעות. היציבה שלו, השיער השחור הקצר והפרוע, הפנים החלקות, הניצוץ הנערי בעיניים שלו, תווי הפנים הרכים, היפים, משום מה שיוו לו פגיעות ורכות.
רוכלים עניים לא היו נדירים בכנסיה, ולא רבות האמנתי להם; לאנשים עניים לא היה אל. וגם אם היה להם, היו חורצים את לשונם לעומתו, מוכנים שיצפה בהם גונבים מאנשי שליחותו במקומות קדושה עיקריים. אבל הנקו לא נראה כמו שאר העדר, הוא הביט בי, והחיוך שלו היה נחמד. כלומר, באמת נחמד. כאילו לא היו לו שום כוונות סמויות. שוב, זאת הייתה הבעיה של כולם עם הנקו.
"כן. שמך?”
"הנקו, אבי.”
"שיברך אותך האל, הנקו.” אמרתי ברכות וחייכתי אליו בחביבות.
"אני מקווה שזה יקרה בקרוב.”
"מדוע?”
"בגלל זה התחלתי ללכת לכנסייה; אני צריך סימן מהאל.”
"איזה סימן?”
"סימן שהוא קיים.”
הבטתי עליו, זוקף גבה. “מדוע אתה חושב שהוא לא קיים?”
הוא חייך אליי. “אין צורך להעסיק אותך. בכל מקרה, תודה לך, אבי.”
חייכתי. “אין על מה. אני משרתו של האל.”
היה מדובר בבחור צעיר שחיפש את הגאולה, חשבתי, והייתי משוכנע שהוא ימצא אותה בקרוב. האל נמצא אצל כל מי שחיפש אותו. הוא לחץ את ידי, ואז הידק אותי אליו וטפח על גבי, מלטף אותו עד שהגיע לצווארי. אני, שהייתי תמים מנגדו, זקפתי גבה והייתי בטוח שהוא סתם היה נלהב. אולי ראה בי את אלוהים, את רוחו שדבקה בי. קיוויתי שזה המקרה.
דקה לערך אחרי שהלך, גיליתי ששרשרת הצלב לא על צווארי, וטבעת הזהב המהודרת של הכומר הקודם, שהעביר אותה אליי אחרי שהלך לשוטט בארץ ולפרסם את הדת, אינה.
לא יכולתי לנחש כמה זמן עבר מאז התחלתי לרוץ ועד שמצאתי אותו. ידעתי איפה למצוא רוכלים עניים כמוהו, במקומות זולים. אבל, לקח לי לא מעט זמן. בבגדים אזרחיים ובברדס על ראשי נכנסתי לפונדק אחרי פונדק ושאלתי את המוזגים אם ראו מישהו שנראה כמוהו. חלפתי אחרי יותר מידי פונדקים בסביבה, ואז נכנסתי לפונדק המיוחל; זה היה מקום מטונף, העץ שהחזיק את הקירות ורצפת המקום היה אכול ומלא בעובש, אבק היה בכל פינה. הכיסאות והשולחנות שהיו שם היו מעטים, אכולים גם כן, שבורים ורצוצים מעט, ולא נקיים כלל.
מצאתי אותו שם, בולע שוט במכה אחת (שוט שיסתבר להיות השלישי שלו לאותו ערב. מאחר שהיה פיקח יחסית). ניגשתי אליו במידיות ותפסתי בידו כשניגש לבקש עוד שוט.
הוא סובב אלי את ראשו, החמצתי לעברו פנים. הוא לא זיהה אותי. אולי כי היה מעט מעורפל, או כי לא טרח לזכור את פני. “מי אתה?”
אפילו לא טרחתי. פשוט גררתי אותו החוצה. כלומר, ניסיתי. לא ציפיתי שהבחור הזה – שנראה תמים, וקצת נמוך בהשוואה אליי – יהפוך אותי על הבטן, ישב על הגב שלי, ויכופף את היד שלי מאחורי. “בחיי, אני רק רוצה לשתות קצת. אי אפשר קצת חופש מבלי שאיזה ילד של אלוהים יפנה אליי בטענה שאני כופר?”
הכינוי הזה, 'ילד של אלוהים', שנאמר בפיו בזלזול, כשהוא יושב מעליי, מבקש עוד משקה ומכופף את היד שלי מאחורי גבי, גרם לחום לעלות לפרצופי. הוא תפס אותי לא מוכן קודם, אבל הפכתי אותו במכה מתחתי, מחזיק בצווארונו. “אני הכומר שגנבת ממנו היום. זוכר?”
עיניו התרחבו כשהרים את ידו והצביע עליי. “הא. נכון.”
"הא. נכון.” חזרתי על דבריו. הוא גרם לעצבים שלי לרתוח. השתדלתי להיות כמה שיותר מרוסן, להשקיט את הסערה והכעס שלי כדי לא להלום בו בדיוק באותו המקום, מול מלאי של אנשים שיכולים לראות את זה, ולהרוס את מה שבניתי במשך שנים.
וגם בגלל שהאל לא רוצה אלימות.
הפעם באמת הצלחתי לגרור אותו החוצה. “שלום, הנקו. אם זה באמת השם שלך.”
הוא הנהן לאישור. "שלום, הרסי.”
"שלום.” אמרתי. “אתה יודע למה באתי?”
"בשביל הטבעת שלקחתי ממך?”
"ו...?”
"והשרשרת.” אמר באנחה.
הנהנתי והושטתי את ידי. “עכשיו, איפה הם?”
הוא חייך חיוך נבוך. “טוב...”
זקפתי גבה והבטתי בו בדאגה. “טוב מה?”
"מאיפה אתה חושב שהשגתי את הכסף לשתייה?”
פערתי עיניים ומשכתי בשיער שלו. “איפה?”
התהלכנו ברחובות של הרוב העני של העיר, רובם לא היו מרוצפים כלל, והתנאים נראו נוראיים. הסתכלתי סביבי והכל היה חסר צבע. אמנם, היה לילה, אבל ידעתי שגם עם אור יום, הצבעים יהיו כהים, ספק חומים ספק אפורים. האנשים יהיו מטונפים גם כן. מטונפים, צנומים ועיניהם יהיו חסרות תקווה.
הנקו הוביל אותי בין סמטאות לבין רחובות ראשיים, והגענו לפלג היותר טוב של העיר, האדמה הייתה מרוצפת, והמבנים נראו הגונים למדי.
לבסוף, לאחר זמן מה של הליכה, ניגש לאחת הדלתות ונקש עליה. הדלת הייתה שייכת למבנה לבן וישן - רעוע למדי, אך סביר וראוי למחיה. לאחר המתנה של דקה קלה, היא נפתחה בחריקה. הסתערתי פנימה ומצאתי את עצמי בחנות תכשיטים. הסתכלתי סביבי, ומבלי להבין בכלל איפה אני, חיפשתי בקדחתנות אחרי הרכוש שלי, לקחה לי דקה קלה עד שקלטתי שהטבעת והשרשרת היקרות שלי היו קבורות בין התכשיטים האחרים. הסתכלתי אחרי הבעלים, וכשמצאתי אותו, התחלתי לדבר מידית.
“שלום.”
"שלום.” אמר בחביבות.
משכתי את הנקו אחריי והראיתי לבעל החנות הזקן את הפנים שלו.
הזקן לא היה מופתע, או נראה מבולבל אפילו מעט. או אפילו ניסה להיראות מבולבל. הוא גירד בזקנו הלבן בלי להניד עפעף. “צריך לשלם לי עבור התכשיטים.”
"אבל נשדדת - “
"לא אכפת לי. שילמתי כסף על זה, והנקו בטח כבר בזבז אותו. אני רוצה את הכסף שלי.”
הבטתי בו בצמצום עיניים. “כמה?”
הוא חייך חיוך חשוד למדי. “שבעים זהובים.”
החוורתי. “כמה?”
הנקו הרים אצבע. “חוששתני שהוא אמר שבעים זהובים, אבי.”
המשכתי לתפוס בצווארונו של הנקו כשחיפשתי אחרי הארנק שלי. השלכתי לעבר המוכר הזקן את הארנק. “הוא ממשי. השווי שלו לפחות עשרה זהובים. יש בתוכו שישים זהובים. אתה מוכן?”
הזקן חייך חיוך חסר-שן לעברי, וקרץ אליי כשהביא לי את החפצים שלי. הפעם נזהרתי, וטמנתי את שניהם בכיס שלי.
"תודה,” הודיתי לזקן העקשן כשיצאתי מהחנות, למרות שבפנים ממש לא הודיתי לו. המשכתי לגרור אחריי את הנקו, שהחל להחוויר בדאגה.
"הבאתי אותך לאן שרצית, עכשיו מה אתה רוצה?"
"שתייה עולה ארבעים זהובים?" שאלתי באיפוק מה.
"הוא הביא לי עשרים," הנקו מלמל ועיקמתי את אפי. "ונשדדתי. נשארו לי מעט זהובים, אז קניתי בהם את השתייה."
למרות שזאת הייתה אירוניה שהוא נשדד, לא יכולתי להביא את עצמי לצחוק. זעמתי על כך שהכסף שלי נשדד, הבטתי בו בזעם והתחלתי לגרור אותו מהאוזן. “הו, אדון צעיר, אתה צריך חינוך מחדש.”
"אני בערך בגיל שלך, מה חינוך מחדש?!”
"אבל יש לך מנטליות של ילד בן חמש.”
הוא חייך בעורמה. “אתה רומז שבני חמש גונבים?”
גלגלתי עיניים והמשכתי לגרור אותו. “דיי – זה כואב!” הוא התלונן.
"טוב, אם לא רצית שיכאיבו לך, לא היית צריך לעשות את זה מההתחלה. עכשיו אתה תפגוש את העונש שלך.”
"עונש?”
"כמובן. חשבת שאתן לך לחמוק מזה? גניבה זה אסור בתכלית האיסור. אתה תצטרך לשלם לי בחזרה."
"אין לי איך."
"אם אין לך את היכולת הכספית," אמרתי, ואז השתהיתי לרגע, "תשלם לי בגוף שלך."
הנקו החוויר מעט, תוך כדי הליכה. לאחר, פרץ בצחוק.
"מה?"
"חשבתי שאתם אוסרים על משכב זכר?"
"ומה יש לזה לעשות עם - רגע. אתה חשבת שאני התכוונתי לזה במובן הזה?!"
"טוב. יש הרבה כמרים מושחתים בימינו. אתה יודע." אמר בצורה מרחפת משהו. "וזה עולה די הרבה, בעיקר זכר."
הבטתי בו בהלם, וממש בזמן שמשכתי אותו – עזבתי בחרדה והשמטתי אותו. הוא נפל כי הוא כבר לא טרח לתמוך בעצמו.
"אאוץ'.” הוא אמר כשהוטח עם הפנים כלפי הרצפה.
“איך אתה מעז?!” התפרצתי. “בן בליעל! איך אתה מסוגל להעלות בדעתך שכומר, אדם שבא במגע עם האל, יפנה לשירותי זונות?! ועוד גבר!”
“אתה יכול להאשים אותי? נשמעת ממש רציני!" אמר תוך כדי צחוק.
“זה לא היה מצחיק.” נהמתי לעברו.
הוא נעמד, מנקה את מכנסיו בהיסח הדעת. “אז מה אתה רוצה ממני?”
"אני רוצה שתחזיר לי את החוב שלך.”
"אז שוב, אתה רוצה שאמכור לך את ה - ?”
"לא, למען האל, לא. למה שארצה לעשות את זה?”
"כי רק לקנות פעם אחת עולה ארבעים זהובים. ואתה מרוויח משהו כמו... שלושים זהובים בשבוע?”
"עשרים.”
"הו.” אני חושב הוא הבין באותו הרגע שהוא בזבז את כל החסכונות שלי.
של חודש שלם.
"בכל מקרה,” הסברתי. “אני לא רוצה לקנות את הגוף שלך. אני רוצה לקנות את השירותים שלך - “ הבנתי שאני משתמש במילה הלא נכונה כי חיוך זדוני הופיע על פניו. “אני מדבר על עזרה בכנסייה. אתה באמת צריך חינוך מחדש, איש צעיר.”
הוא התייחס בביטול לכינוי 'איש צעיר'. "וכמה אקבל כדי להחזיר לך כל שבוע?”
"זה תלוי כמה פעמים תנקה. אם תנקה כל יום - חוץ מיום ראשון - תקבל זהוב אחד כל יום, כלומר, שישה לשבוע."
הוא פער עיניים. “אבל זה ייקח נצח להחזיר לך!”
"שמונים יום, למען האמת." ציינתי.
"אתה משקר." הוא אמר. "זה ייקח פחות. עדיין הרבה," הוא חכך בדעתו. "אבל הרבה פחות…"
"החלטתי שאתה תשלם לי כמות גדולה יותר משצריך."
"מה?! למה?!
"כי ככה."
"אבל למה?! זה לא הוגן!"
"...זאת הבעיה שלך.” אמרתי. “אגב, אני אוסר עליך לגנוב על מנת להחזיר לי את החוב.”
"אבל אני אגנוב בכל מקרה. כי אני צריך להתקיים.” בתקופה לא ידעתי, אבל זה היה תירוץ כדי להתחמק מההחזר.
הבטתי בו. “למרות שזה לא מגיע לך, אדאג לצרכים הכלכליים שלך לכל אורך ההחזרה. אתן לך אוכל וגג מעל הראש שלך, כי אני מניח שלאנשים כמוך אין גג מעל לראש.”
"אבל טכנית אתה תבזבז את מה שאני עובד בשבילו. לוקחים בערך שישה זהובים לשבוע כדי לקיים בן אדם.”
"לא. אני לא.” אמרתי. “כי בתמורה לאוכל ולגג מעל לראש שלך אתה תיקח חלק בכל דרשה ודרשה בזמן שתחזיר לי את החוב.”
הוא חייך. “אז אתה מקנה לי את הדת.” הנהנתי. הוא הושיט את היד שלו ללחיצה, נראה משועשע. “בסדר.”
לחצתי את היד שלו. “בסדר גמור.”
מאחר שהמנקה הנוכחי של הכנסייה נרצח לאחרונה, הנחתי שאלוהים הביא אותו אליי כמתנה. המנקה הרוויח שישה זהובים על כל ניקוי, מה שהצטבר דיי הרבה, מאחר שבא לנקות לעיתים קרובות, הוא היה נוצרי אדוק. או שהוא תמיד שמח לקבל שישה זהובים. אבל תמיד העדפתי להאמין שטוב הלב האנושי והאמונה באלוהים יגברו על התאווה לכסף.
"אני אהיה המנקה? אתה צוחק עליי?”
"לא.” אמרתי שעה שפתחתי את דלת ביתי באותו הלילה.
הנקו נעץ בי מבט משתומם ולאחר נאנח. “בסדר גמור. ממתי אתחיל לעבוד?”
"ממחר.”
הוא משך בכתפיו ונכנס אחרי לביתי. מקום מרווח מעט, אך עם מיטה בודדה, ולכן הוא היה צריך לישון על הרצפה.
מבלי לחשוב פעמים, הנקו התרווח על הרצפה במידיות, בפינה. ידיו תומכות בעורפו.
"אתה רגיל? ל...מצבים כאלה?” שאלתי אותו.
הוא חייך בעורמה בתגובה. “אני רגיל למצבים גרועים יותר.”
"זה קשור לשאלה אם אני רוצה לקנות את הגוף שלך?”
"ממ?”
"העובדה שאתה רגיל למצבים גרועים.”
"אתה שואל אם אני זונה?” הסתכלתי עליו והוא הבין, מחייך. “אולי. אבל אתה כנראה אף פעם לא תגלה.”
בהיתי בו שוב, מרגיש תחושת סלידה פועמת בעורקיי. “אתה יודע שאני יכול לשרוף אותך כאן ועכשיו כי אתה חשוד במשכב זכר, נכון?”
"האלוהים שלך לא אמור להרוג אנשים שעוברים על החוקים שלו בעצמו?” הנקו שאל. “אני עדיין חיי. ותאמין לי שעברתי על מספיק חוקים. הוא רוצה אותי חיי, אם הוא קיים.”
"לפעמים אלוהים צריך שנעשה את העבודה שלו.” אמרתי. “אולי בכך שהוא הביא אותך לפה הוא רומז שאני צריך להעלות אותך על המוקד.”
הנקו חייך, “אז בשביל מה אלוהים הוא כל יכול? אתם צריכים להיות השליחים שלו ולהרוג אחרים בשבילו, ואז לעבור על עוד חוקים שהוא המציא?”
שתקתי לשנייה, ואז אמרתי בגאווה, “זה הרג למען הדת."
"הרג הוא לא משהו אלוהי, כומר? ממתי יש לכם את היכולת לנטול את היכולת האלוהית הזאת, ולהרוג, מבלי האישור שלו?"
"יש לנו את האישור שלו." השבתי. "החוקים שלו. הם האישור שלו."
"טוב,” פלט, “אני מניח שאנחנו נתראה בגיהינום."
השתתקתי, לא יודע מה לומר. הנקו חייך בתגובה.
"לילה טוב.” הוא התהפך על צידו, בגבו לעברי, בסימן שהשיחה נגמרה.
לאורך כל השבוע הראשון גיליתי שלראות את הנקו מקשיב לדרשה היה פחות מבדר משחשבתי. הוא בהה באוויר, שיחק באצבעותיו, או צייר על המשענת מלפניו בתנועות בלתי נראות. התגובה הראשונה שהייתה יותר מסתם אדישה אצלו הייתה ביום השביעי להכרות שלנו - יום ראשון. העיניים שלו, ירוקות, ננעצו בי, והוא הראה סוף סוף התעניינות. יכולתי לראות שהוא הקשיב. הקשיב וקצה של חיוך הופיע על פניו. לרגע חשבתי שזהו – הוא התחיל להאמין. הרווחתי מאמין. גאלתי אותו.
אני לא יודע מה השתנה בנקודת המבט שלי, אבל פתאום, החיוך שלו נראה לי מעוות. לא במקום. הוא נראה עצוב. חיוך טרגי. העצבות הזאת הייתה הרסנית - הרסנית כלפי עצמו.
המשכתי לדקלם את הדרשה ולא הבנתי למה. למה אני כל כך בטוח שלא ניתן לגאול אותו כלל.
הנקו קם בסוף הדרשה ופנה לחפצי הניקוי. הבטתי בו כששלף מטלית, בנוסף למים בדלי, והחל לנקות את המדפים של ספרי התפילה. לפני, העביר אצבע על המדף והביט עליה; היא כוסתה באבק. הוא עדיין לא ניקה את המדפים, והם לא נוקו זה הרבה זמן, אז יכולתי להבין למה הם היו כל כך מטונפים.
הרגשתי צורך לדבר. “למה הקשבת?”
"ממ?” שאל, מוציא ספר אחר ספר כדי לנקות תחתיהם, ובהינף יד הוריד מעליו את מעטה האבק שלו.
"לדרשה היום. הקשבת.”
“הא. כן.” הנקו הפטיר. "טוב, זה גורם לי לחשוב.”
"על מה?”
"כל הדיבורים האלה על אלוהים. חשבתי לעצמי לרגע, למה לא לחזור להאמין בו. למה לא לחזור למעגל הזה של האמונה.”
הרגשתי לרגע שהתשובה שלו הייתה לא. “ו...?”
"הבנתי שני דברים."
"כן?"
"אני חושב שזה אבסורד."
"מה?"
"אלוהים. אני חושב שאנחנו מחפשים סיבה. ואני חושב שגם אם יש אל, אז זה לא חייב להיות האל של הנוצרים. הוא יכול להיות האל של היהודים, שנשאר לצידם לכל אורך הדרך, האלים של הרומאים, או האלים של היוונים."
"אני יכול להרגיש בכל נים ונים בגופי שזה האלוהים האמיתי."
"גם יוונים. אז מה?"
שתקתי למולו לרגע, ואז השבתי, "אני לא נכנס לזה כרגע. מה הסיבה השנייה?"
"חשבתי לעצמי והבנתי שגם אם אחשוב שזה לא אבסורד, שאם אני אצדד בו, ואשכח מכל המחשבות שלי בלילות שנאבקתי על האמונה בו, ולהישאר אדם מושלם בשבילו, אני אצדד בהרג שלי ובציד שלי. אז אני אשאר כמו צאן לטבח.” הוא אמר. “כומר,” הנקו הרים אליי את מבטו, ונראה פתאום רציני. הוא נראה כן. "אסור לי להאמין בו.”
"לפני שאוותר עליך,” אמרתי. “ולפני שאשליך אותך למוקד, או ששמונים יום האלה ייגמרו, אני אגאל אותך ואתקן אותך. אתה תאמין בו. אל תדאג. אני אגרום לך לראות. עם קצת רצון וקצת מאמץ - ”
"ומה אם אני לא רוצה להאמין?”
לא ידעתי מה לענות לו.
"אני תוהה,” הפטיר הנקו יומיים לאחר מכן, “למה אתה נלחם בשבילי.”
"אתה נראה כמו מישהו שאפשר לגאול.” זאת הייתה אמת ושקר לחלופין. הנקו נראה כמו אדם שדעתו מתחלפת בקלות, ועם קצת עבודה היא תתקבע, זאת למעשה הייתה הסיבה המוצהרת שהחלטתי לקחת אותו אליי לראשונה, חשבתי שלמרות הרוח המורדת שלו, אם אנסה רק קצת, אוכל להביא אותו לדרך הנכונה.
אבל מההיכרות הקצרה שלי איתו, הוא לא היה אדם כזה כלל. אז סתרתי את עצמי.
הוא זקף גבה. “נראה כמו מישהו שאפשר לגאול?”
הנהנתי. “אי אפשר להסביר את זה.” אמרתי כשפנינו לתוך סמטה. “אתה פשוט... יש לך חזות כזאת. של אדם שפשוט – ייגאל." עוד שקר, בלי קשר לגאולה או לא, הוא נראה כמו אדם שישנה את דעתו לטובת האל - בקשר לסליחתו של האל לא יכולתי לומר דבר.
"אה?”
ניסיתי לחלץ את דרכי מתוך הסבך שכרכתי בו את עצמי. "אני מנסה לומר שאתה נראה כמו אדם טוב, שיקשיב להיגיון.”
הנקו הביט בי לרגע, שוקל ואומד את המצב, למעשה, לא הייתי בטוח לגמרי שהוא האמין למילים שאמרתי. אזי פתח את פיו ושאל, “אני רואה 'אבל' באופק?”
"אבל, אתה לא מוכן לפתוח את עצמך. כמעט כאילו החלטת להיכנע לאופל.”
הנקו חייך לעברי; חיוך כמעט טהור, שהיה יכול לגרום לי להאמין שמלאכים נוחתים לאדמה שלנו, ושהנקו אחד מהם, “אבי, מה אומר לך שאתה לא זה שנכנע לאופל?”
"אני מאמין באלוהים. לא בשטן.”
"איך אתה יודע?”
"הא?”
"שניהם בלתי נראים.” אמר. “מאיפה לך לדעת שהאל שאתה עובד, שאומר לך לרצוח ולעבור על חוקיו, היה אותה ישות לאורך כל הזמן הזה?”
לכן שנאתי אותו, את הנקו. הוא סיים את השיחות שלנו אחרון תמיד, חותם את זה במשפט מחץ, בידיעה ברורה שהוא מסיים את השיחה, ורגע לאחר מכן - הוא התקפל. כאילו אזלו לו הכוחות למריבה, הכוחות לדיבור.
בשלב מסוים הבנתי שאלו הכוחות לחיות, שנוטפים לו מהידיים. הרצון להיעלם, לשתוק לרגע אחרי דברים שגורמים לו להתחרט שהוא קיים.
וזה גרם לי להבין שהוא חזק, אבל גם חלש. ושאדם חלש מביס אותי פעם אחר פעם, צולב אותי במילותיו.
הנקו הפך מותש חמישה עשר יום אחרי תחילת שירותו, מזג סתווי החל לחלחל באוויר, היה קריר. אולי זה היה אחד מהגורמים לקריסתו. הוא ניקה יום יום כנסייה שלמה לבדו. חוץ מימי ראשון, שהיו ימים קדושים. ושוב. רגליו וידיו כאבו, ראשו כאב מהתשישות שתקפה אותו. אבל לא הייתי בטוח אם זאת הייתה תשישות נטו או מחלה, אז התחלתי לדאוג לבריאותו. בתקופה - כברייה אנושית ולא מעבר.
פקדתי עליו להישאר בבית, מאחר שכאב לו לזוז. הוא לא התלונן לצד כזה או אחר, פשוט ראיתי על הפנים שלו שכאב לו, כל פעם שזז. וכשאמרתי לו שאני לא צריך לקחת אותו לכנסייה, נראה כאילו אבן נגולה מהפנים שלו.
לא הייתי אדם רע מעולם. או לפחות – לא האמנתי שאני אדם רע. אז במקום הפינה הרגילה שלו על הרצפה, הובלתי אותו למיטה שלי וכיסיתי אותו בשמיכה.
"אתה לא אמור ללכת לכנסייה?” שאל אותי, הפנים שלו סמוקות. תהיתי אם הוא היה חם – מאחר שאם כן, הייתי צריך להתחיל לחשוש. בכנות, האמנתי שהנוכחות האלוהית שלי תעזור לו ותסוכך עליו, וקיוויתי שהעובדה שהייתה כל כך ברורה בעיני, תהיה דרך להצית את אמונתו שוב.
"לא.” אמרתי, והתיישבתי על מיטתו. מניח את ידי על קודקודו. הוא לא להט, אבל גם לא היה קריר במיוחד. החלטתי שאם אראה הידרדרות במצבו אקרא לרופא.
היו חמש כנסיות קתוליות באזור. ידעתי שאם המתפללים לא ימצאו אותי בכנסייה, או אף כומר אחר שיבוא, הם ילכו לכנסייה אחרת. ככה זה היה, הסכם שקט בין הכנסיות. כולנו משרתים את אותו אל. כנסיות היו מורכבות מיותר מכומר אחד, אבל לרוב לכנסיה שלנו רק אני באתי, והכמרים התפזרו לכנסיות אחרות.
במקרה הצורך יכולתי להתפלל אל אלוהים גם מהבית שלי. ידעתי שכך יהיה.
"אתה יודע, יחסית, אתה ממש נחמד, אבי.” הוא אמר, התקפל במיטה והצמיד את היד שלי בעזרת ידיו החמות צמוד יותר למצחו. “קר.” מלמל.
התעלמתי מהעוקץ שהמילה 'יחסית' הוסיפה למשפט, "מה זאת אומרת, 'אתה ממש נחמד'?”
"אתה לא מעלה אותי על המוקד.” הבנתי את השילוב שלו, של המילה 'יחסית' באותו הרגע. ביחס לכמרים.
"אני מאמין בשינוי ומאמין שאני יכול לשנות.” משכתי את ידי ממנו. “אני מאמין שאני יכול לתקן אותך.”
"אני לא צריך תיקון.”
"אתה צריך.”
"תפסיק לנסות לשכנע את עצמך בדבר שאפילו אתה לא מאמין לו."
"אבל אני כן מאמין, אני מאמין שיש בך טוב בסיסי, שלא נעלם אף פעם."
הנקו בהה בי לדקה, ואז צחק במרירות. “אתה תמים.”
"למה?”
"כי אתה מאמין בטוב אנושי כשאתה לא רואה דבר. אתה רואה נשים נלהבות ניגשות אליך, חושב שהן באות כי יש בך את רוח האלוהים. הן באות כי אתה מושך אותן. אתה יצור יפה. אז הן נמשכות אליך. אתה לא יכול להאמין שזה ככה כי אתה כל כך מתחסד ותמים.” הנקו רק פתח בנקודה ההיא. שמתי לב שעצביו היו מרוטים. "אתה מאמין שנשארתי כי אני רוצה גאולה, לא בגלל שאני חיי בחינם אחרי ניקיון פשוט, או כי אתה פשוט מבדר אותי. אתה מאמין שאנשים לא יגנבו ממך אם רוח האלוהים מקיפה אותך, ואם כן אז תוכל לתקן אותם, אז נחש מה, תסתכל עליי, אני לא הולך לשום מקום, הדעה שלי איתנה, וכך גם החטאים הנוראיים שלי, לפי הדת שלך. אני לא עומד להשתנות בשביל הדת שלך, אבי.”
ושוב פעם, הוא השאיר אותי חסר מילים, בהיתי בו לדקה, ואז קמתי ואמרתי, “אני הולך להביא לך תרופות.” וכשיצאתי מביתי, נשענתי על הקיר והזלתי דמעות על הנקו, אדם שאיבד את דרכו.
כשחזרתי הנקו התרווח על המיטה שלי, ישן. לא הבאתי שום תרופה איתי לבסוף, כי לא הייתי בטוח איזו תרופה להביא לו. התיישבתי לרגע על המיטה שלי, ולרגע הרגשתי עייף בסביבתו. לא הבנתי איך הוא הצליח להספיק להכיר אותי בזמן כה קצר. איך הוא הבין את הרע והטוב שלי. איך הוא היה מסוגל להכיר לי תודה, אבל לשנוא אותי בו בזמן. שנאתי אותו בתקופה. כי הוא היה חוטא. הוא היה כופר. הוא סימן בשבילי את כל הרע והנורא שהיה בעולם. הוא סימן לי את כל האנשים שאיבדו את דרכם. אז שנאתי אותו, כי הוא סימל לי חטאים. אבל למרות זאת, בנקודה ההיא החלה לחלחל בי המחשבה שהנקו היה אדם מופלא. אולי הוא לא האמין בבורא, אך הוא היה אדם מופלא. חשבתי לעצמי, שעם כל חסרונותיו, כמו העובדות שהיה מגושם, גס, ישיר מידי באופן חסר טאקט לחלוטין, מחוספס מידי, והמשיכו עד לראש הרשימה בה, במקום הראשון, הוצגו חטאיו צד לצד חוסר האמונה בבורא, עדיין היה אדם מופלא.
"תגיד, הרסי.” הפטיר ממיטתי והקפיץ אותי.
הסתובבתי אליו, עיניו הירוקות בהו בי במבט ארוך. "כן?”
“בגלל מה אתה חושב שאני חולה?”
"הא?”
"אתה חושב שאני חולה כי אני לא מאמין באלוהים או בגלל החטאים שלי?”
בהיתי בו לרגע, זוקף גבה, ואז אמרתי את האמת, “בגלל שניהם.”
"אני רואה," הוא הנהן ועצם את עיניו, מרים את ידיו לרקותיו. “הבנתי.”
לא דיברנו עד שהוא התאושש.
הנקו הלך אחרי שהחלים מהמחלה שלו. הוא אמר שהוא לוקח חופש, ושהוא יחזור במהרה. הוא לא הרחיב במילים וצמצם את עיניו בבוטות לעברי כל פעם שמבטינו הצטלבו.
"בסדר." אמרתי. וימים לאחר התחרטתי על כך. הזמן עבר - עניין של ימים ספורים - והרצפה התלכלכה, המדפים כוסו אבק, והגעתי למצב ששקלתי לנקות את הכנסייה בעצמי.
הנקו חזר בדיוק בזמן. ביום בו החלטתי שאנקה את הכנסייה פעם אחת ואמצא מנקה חדש - או זמני - הוא צץ בדיוק בזמן לדרשה.
"שלום, אבי," אמר, חיוכו מלאכי ועיניו עגמומיות. הוא השתקע באחד מהספסלים האחוריים וחזר להקשבה העילגת הרגילה שלו.
לאחר התפילה הוא חזר לנקות - בתנועות כבדות ונוקשות טבל מטלית בדלי והחל לקרצף את הרצפה. התבוננתי בו בסקרנות, ושמתי לב שהתנועות שלו היו איטיות, לאחר דקה הבנתי שהן היו יותר מידי איטיות.
"הנקו."
"...כן?"
התמהמהתי לרגע לפני ששאלתי. "אתה שיכור?"
הוא פלט גיחוך. "לא לא, אבי. אל תדאג." הקרצוף שלו נעשה מהיר והתנועות שלו חלקות. ועדיין, היה משהו מוזר בהן. בהתחלה חשדתי שהיה לזה קשר לכך שהגוף שלו, לאחר ההפוגה, סופג הלם קל כתוצאה מכך, אבל זה היה קצת מוגזם - ההפוגה שלו לא הייתה כה גדולה.
"אז מה זה?"
"שום דבר. אני פשוט צריך להתרגל לזה שוב."
זקפתי גבות. "זה שקר." התהלכתי למולו והבטתי למטה, על פניו, עיניו היו אדומות. לא מדמעות.
"יש לך חמרמורת?"
"מה פתאום." אמר.
צמצמתי את עיניי. "הנקו."
"טוב. יש לי אחת." הוא הרים את עיניו אליי. "מה תעשה לגבי זה? גם אנשים שמקבלים חמרמורות צריכים להישרף על המוקד?"
"לא."
"יופי." אמר, והמשיך לצחצח את הרצפה.
כשחזרנו מהכנסייה והלכנו לבית שלו, הוא הסתכל עלי עקום והתעלם מנוכחותי בצורה חלקית.
"אני מקשיב."
"מה?" שאל, עברנו על פני מסבאה והוא בהה לרגע דרך הדלת על שני גברים שהתאבקו אחד עם השני, צל של חיוך הופיע ולאחר נעלם מפניו כשדילג אחריי.
"מה הבעיה שלך?"
"בעיה שלי?" שאל. "אין לי בעיה."
"אני בטוח."
הוא גיחך. "אני בסדר."
"כמובן."
"כומר, אתה אומר שאין לי סיבה לכעוס עליך כשכל פתרון למה שאתה מציע הוא שריפה על המוקד?"
"כי אם כל כומר אחר היה תופס אותך, היית מת ממזמן." מחיתי.
"אני לא מפחד ממוות." הוא אמר והביט ישר בעיניים שלי.
"לא אכפת לי שאתה לא מפחד ממוות." צמצמתי את עיני לעברו. "אתה לא מבין דבר אחד וחשוב."
"והוא?"
"מוות זה רע."
"אולי. אבל שווה לי לבלות את כל הזמן כשאני מפחד ממנו?"
אם היה שואל אותי את אותה השאלה כמה חודשים מאוחר יותר, הייתי עונה 'לא'. אבל, למרות שהתשובה שלי לא זהה למה שהיא הייתה אז, אני עדיין מבין אותה.
"יש הרבה דרכים למות, הנקו." אמרתי. "ואחת מהם היא להישרף על המוקד."
"ואחרת היא לחלות, ועוד אחת היא למות בעינויים, הרעלה, רצח."
"אבל אני חושב ששרפה על המוקד… זה מוות… זה לא מוחל."
"אף מוות לא מוחל."
"אתה בטוח?"
הנקו סקר את פניי, ואז הסיט את פניו, ידיו נקברו בכיסי מכנסיו. "אני לא חושב שאתה מבין, הרסי. אתה חושב שמוות אחד טוב יותר ואחד פחות, אבל בסופו של דבר, כולם מובילים לאותו מקום בדיוק. ואני לא רוצה לבלות את הזמן שלי בחרדה מהמקום שאגיע אליו בכל מקרה."
"הנקו. מה המטרה בחיים האלה אם לא לחיות עד הסוף?"
"לעשות מה שאני ארצה, מתי שארצה. איך שארצה. ולחשוב חופשי, לחשוב פתוח."
"תחשוב חופשי ובטוח, אבל תמות?" שאלתי. "הנקו, באמת - "
המבט שלו קטע אותי. "כן. אני בטוח בזה. אלה החיים שלי, ואני אחיה אותם איך שארצה."
בשלב מסוים הבנתי; פחדתי לדבר איתו. הנקו אמר דברים קשים, וכל אחד מהדברים האלה הפחיד אותי, כי הוא הצביע על נקודות ועל דברים שלא ראיתי קודם לכן.
זה היה מבעית.
ובגלל זה דחיתי שיחות שמצאתי חשובות איתו, שוב ושוב. ורק ביום הארבעים לשהותו אצלי, שאלתי אותו לגבי מה שהפריע לי כבר זמן מה. כל כך שלא יכולתי לדחות יותר.
"הנקו?” היינו בביתי. התרתי להנקו לעבוד פעם אחת כדי להשיג כסף למזרן לישון עליו, אז הנקו התיישב עליו באנחת רווחה בזמן שהתיישבתי על המיטה שלי בלי רגשות אשם פעם ראשונה זה הרבה זמן.
"כן?”
"אתה זוכר שלא הרגשת טוב?”
"טוב מאוד." הוא חייך במרירות. “למה אתה מעלה את זה עכשיו?”
"אמרת כמה דברים מרושעים.”
"התכוונתי אליהם.” הוא אמר, מתרווח לאחור. השתתקתי. הנקו הביט עליי לשנייה. “אבל התכוונתי גם לדברים הטובים.”
"הא?”
"אתה באמת נחמד, כומר.” הוא הפטיר, חולץ את נעליו.
"למה אתה חושב ככה?”
"שוב, לא זרקת אותי למוקד.”
"זה בגלל שאני מאמין שאפשר לשנות אות - “
"כמה זמן תמשיך עם זה?” הוא המשיך ונעמד בעצבנות, יחף, רגליו היחפות תופפו כשהתקרב לעברי במהירות, מביט בעיניי ומשלב ידיים. “אני מאמין ששכחת ממזמן מזה, ועכשיו אתה רק ממשיך עם המנטרה, אולי כי הכרת אותי יותר מידי, ואתה לא רוצה להיות אחראי להרג של אדם שהכרת.”
הוא קלע כמעט בול לגמרי, כי הייתה עוד סיבה שלא זרקתי אותו למוקד. עוד סיבה קטנה אחת. למרות שלא רציתי להודות בכך בקול, ביני לבין עצמי צרח קול בראשי שאני לא רוצה לראות אותו הולך ונעלם.
ימים לאחר מכן התחלתי לתהות אם אני משתגע, או אולי מתחיל לקבל סימפטומים של מחלה כזו או אחרת.
מחלה שקשורה להנקו.
לאט לאט זה התחיל, לפני ששמתי לב כל פעם שהסתכלתי עליו או חשבתי עליו משהו התכווץ בתוכי, הייתי מדוכדך כל הזמן, וחשבתי על הזמן ההולך והדועך שלי איתו. חשבתי על העזיבה שלו, חשבתי עליו, ועל כל מילה שלו, ששינו את השקפת עולמי, את חיי. ולמרות שלא תמיד הסכמתי איתן, הן תמיד יצרו בי תגובה.
הוא ממלא את חיי, חשבתי, בגלל זה אני חושב עליו כל כך הרבה. אמנם, אולי זה היה מעט אירוני שבאותו היום ממש, הנקו החליט להיפטר ממני.
זה היה בוקר עגמומי בלי צל של ספק. החורף, שבושש להגיע לזמן מה, הלם קצת פנימה. השמיים היו אפורים וטפטופים קלים החלו לסירוגין. הרחובות האפורים נראו עוד יותר אפורים מהרגיל, ולא ידעתי אם זה בגלל המראה שמצב הרוח שלי כפה עלי, או המראה האמיתי של העולם.
הנקו היה שקט אותו הבוקר, מה שכפה עליי עוד יותר עגמומיות. אפפה אותו הילה של אדישות כל הדרך חזרה מהכנסייה, הוא אמר, “אבי,”
"כן?”
"אוכל לחפש דרכים אחרות לשלם לך?”
לרגע התנשמתי. המחשבה להרפות ממנו פתאום נראתה אבסורדית. זקפתי גבה ואמרתי בחדות; “לא.”
"לא. אתה לא מבין.”
"לא מבין מה?”
"אמצא לעצמי עבודה הגונה. אני מבטיח. אולי ארוויח יותר וגם אוכל להחזיר לך יותר מהר.”
זקפתי גבה. “למה אתה צריך למצוא לך עבודה אחרת?” הרגשתי כאילו כל האישיות של הנקו… משתנה. הוא אטם את עצמו בפניי. אדיש.
"אני פשוט, טוב, אני לא רוצה להיות איתך.” הוא הביט בי, ולא היה היסוס בעיניו – זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ככה. בלעתי אוויר בדבר שקיוויתי שהשתמע בפניו כאנחה, אבל ביני לבין עצמי נאנחתי בכאב. ידעתי שהיום בו הנקו לא ירצה להיות בסביבתי יותר יגיע. אבל... לא הבנתי למה הרגשתי כל כך נורא עם עזיבתו.
"לא. אתה לא עוזב. אני צריך לתקן אותך.”
למרות שהוא היה קשיח עד אז, משום מה הנקו לא יכל לעצור מלעוות את פניו בכאב למשמע הביטוי ששמע אלפי פעמים קודם. הוא הסתובב, והמשיך ללכת. הנחתי שאני צריך להיות שמח. אחרי הכל, כאילו ניצחתי אותו. את הנקו. אבל באותו הרגע כל מה שרציתי לעשות היה להיקבר בשמיכה שלי ולהיעלם.
ביום ההוא הבנתי שהנקו הגיע קצת עמוק ללבי מאשר שאיי פעם רציתי שיגיע.
וגם אז - לא הבנתי עד כמה.
אחרי השיחה ההיא, הנקו החל להיראות יותר ויותר אטום, יותר ויותר קר. ולא הבנתי למה. הוא נראה כאילו הוא לא השתדל בכלל, אבל ידעתי שבשביל אדם כמוהו - להשתיק את עצמו היה הרבה יותר קשה משיכולתי לתאר, והוא השתדל באובססיביות שלא להביט בי, הוא בקושי דיבר, פולט מפעם לפעם מילה או שתיים.
כשחזרנו לביתי ביום הארבעים ותשעה, נשברתי מעמדתי לא לנקוט אצבע כלפי זה. פתחתי את פי ושאלתי, “אתה שונא אותי עד כדי כך? למה אתה כל כך רוצה לעזוב?”
"זה...” הנקו פתח, עיניו קפואות, ואז קולו נמוג. “...מסובך.”
"אתה יכול לומר לי הכל."
"הו, אני בספק."
"באמת, הנקו. רק תנסה."
"זה לא ישנה שום דבר."
"לא אכפת לי, הנקו. אני פה בשביל לגאול אותך. אני צריך לדעת מה מפריע לך כדי לפרוץ את המחסום מהגאולה שלך ו - “
" - והנה אתה שוב!” אם יכולתי לומר כמה דברים גרועים, זה היה אחד מהדברים הכי גרועים ביותר. הוא התפרץ, ובמבט לאחור; הבנתי למה. “אתה שולף את התירוץ הזה כל פעם. כל פעם מזורגגת. הרסי, נמאס לי מזה. יש לך מוטיבים אחרים. אני לא יודע מהם, אין לי מושג, אבל אף אחד מהם לא סובב סביב הדבר הנורא הזה.”
"רגע, הנק - “
"אל תקרא לי הנקו עכשיו, בבקשה. אל תגיד יותר את השם שלי.” הוא נשען קדימה בחמת זעם. לפני זה לא ראיתי אותו אף פעם ככה. לא ראיתי את הצד שלו עד הרגע הזה. "אתה רוצה לדעת מה לא בסדר איתי?” הוא לחש בארסיות.
למרות הדיבור הנוקב, הנהנתי, וראיתי שמשהו בו נשבר כשהוא פתח את הפה שלו.
"אני גנבתי מכומר. אחד הדברים הכי גרועים שאפשר לעשות במאה הזאת. הוא לא השליך אותי למוקד, והמשכתי לשחק עם האש, הרסי.” העיניים הגדולות שלי בלעו אותי. “זה היה כיף, וזה העביר לי את הזמן. לא הייתי צריך את הכסף המזורגג, אני יכול להסתדר טוב מאוד בלי כסף. אבל המשכתי לשחק, ואני בדרך כלל משחק עם אש, אבל... לא עד כדי כך." אמר נמרצות. "אתה יודע מה לא בסדר איתי? אתה לא בסדר. כי לאחרונה אתה ממלא את המחשבות שלי, שזה בסדר, אנחנו ביחד כל הזמן. אבל אתה לא הגעת רק לראש, הגעת גם לחזה, לידיים, לרגליים, לכל מקום. אני לא יכול להיפטר ממך, ואני לא יודע למה." הוא אמר, נמהר, גורם לי לפעור את עיניי. "ולא משנה מה אני עושה, אני ממש נתון לרחמיך, וזה כואב. כי אתה כומר, אני יודע שאתה בחיים לא תהיה כזה. אתה בחיים לא תהיה כמוני. קדוש מידי, טהור מידי. יותר מידי טוב ממני. אידיאלי. ואתה לעולם לא תהיה איתי, או תרגיש לגבי משהו חוץ מתחושת חובה.” הוא אמר, דמעות נוטפות על לחייו בשטף, הנקו הרים את ידיו וניגב את דמעותיו, נראה כמו ילד בן חמש שזקוק לנחמה. הישות הקשוחה התפוגגה לרגע וגילתה מתחתיה אדם מלא ברגש. “וזה כואב, בסדר?"
"מה...מה כואב?" שאלתי.
הוא צחק, וניגב את הדמעות, והוא נראה בסדר. זה נראה שהכל יציב. והמבט שלו היה מנחם; שלמרות הכל הוא איתן. זה נראה כאילו הוא לא בכה לפני שתי שניות.
הוא יישר אליי מבט קפוא ואמר, "אני אוהב אותך."
אני לא יכול לתאר מה הרגשתי באותו הרגע, באותן השניות בהן הוא אמר לי את זה. משהו… משהו קרה בחזה שלי, תחושה של התפקעות, של שובע. וחלקיק של אושר אפף אותי.
ושניות לאחר מכן הוא פשוט חמק ממני, נעלם. הרגשתי כאילו אני מתרסק. כל הסיבות ההגיוניות שלי, כל ההיגיון שלי עמד מנגד לזה, דוחק בי להשאיר את הנקו מחוץ ללב שלי.
כל מה שעשיתי היה לנקוף אצבע לעבר המזרן שלו, בולע רוק בדממה. “לך לישון, הנקו. השיחה הזאת נגמרה.”
הוא בהה בי.
"אני צריך לחשוב איך לתקן אותך הלאה.”
הוא זקף גבה, אבל לא הסגיר שום רגש אחר. ואז, לפתע, הוא התחיל לצחוק. וזה היה צחוק נטול נשמה, צחוק נטול הומור. נטול נפח.
הצחוק שלו, ברגע שהיה כל כך חשוב לי, שבא כמו ללעוג על הכישלון על מפתני ששבה את ביתי, הוא כאב לי, אבל המבט שהיה בו בעיניים, שלא התמלא בצחוק שלו, הכאיב לי יותר. מבט של סלידה וחוסר אמונה. מבט שאומר ציפיתי ממך ליותר, ונכשלת, מבט שאומר שאולי ניתקתי אותו ממני לתמיד. אולי איבדתי אותו לחלוטין.
הוא התייצב, והלך לעבר המזרן שלו. הוא התיישב עליו באיטיות, ואז נשכב עליו, מתקפל לכדור, עם גבו לעברי.
רחוק מהעין, רחוק מהלב, חשבתי לעצמי כשנשכבתי על המיטה שלי וסובבתי את הגב לעברו, מרגיש תהום במקום שבו היה החזה שלי עד לא ממזמן.
עברו כמה ימים מאז, והנקו נעלם. חלקית.
לא היה לי שמץ איפה שהה בלילות, ולא רציתי לגלות. הוא בא לדרשות, הוא ניקה, וזה כל מה שהייתי צריך לדעת, חשבתי. זה כל מה שהייתי צריך לדעת.
שוב ושוב, בלופים, גוללתי בראשי שזה הכל, וזה הסוף, ועוד מעט זה ייגמר. ייחלתי ליום שהנקו יעלם מחיי, וחרדתי ממנו בו בעת.
שבוע בדיוק עבר מהיום בו התוודה בפניי, ומאז היה בינינו קיר. היה את הדבר הזה שלא יכולתי לחצות. והכאב בחזי התהדק והכיש כמו נחש ולא יכולתי לסבול את המועקה שרדפה אחריי כל שעה ערה שלי. מהרגע שהתעוררתי, עד שנרדמתי שוב.
הייתי צריך לשרוף אותו על המוקד, חשבתי. או שהייתי צריך… פשוט לעזוב אותו. ייחלתי שלעולם לא פגשתי את הנקו, שלעולם לא ראיתי אותו. אהבתי את העולם הקטן שלי כפי שהיה. אהבתי את הקופסה שלי, אהבתי את הדת שלי, את החוקים שלי.
אבל אהבתי עוד משהו.
עברו שבעה לילות מאז, והיום החמישים וחמישה לעבודתו נגמר. נסתי לביתי מפני הגשם שהתגבר מרגע לרגע וכשהגעתי הייתי ספוג.
נטול כוחות מהכאב שרדף אותי והדיכאון שאפף אותי החלטתי שאין ברצוני לעשות דבר; רציתי לישון. השלתי את בגדי הרטובים והחלפתי אותם בנקיים ויבשים.
בציפייה לעוד לילה של בדידות, התכסיתי בשמיכה והתהפכתי במיטתי כשלפתע - מאוחר מידי - שמעתי את קול הדלת נפתחת וצעדים מתקרבים לעברי. עיני נפקחו כשהמיטה שלי השמיעה קול קל והרגשתי טפיחה על הכתף שלי. הסתובבתי והרגשתי תחושת חנק לופפת את חזי כשראיתי את הנקו, מביט בי עם העיניים הירוקות הגדולות שלו, נראה שליו.
לא הסתכלתי עליו מקרוב זמן מה.
הנקו ביקש ממני להתיישב, והקשבתי לו. הוא התיישב למולי, על המיטה.
"אני מצטער.” אמר במלוא הכנות, והוא כבר לא היה קר, הוא היה… חם שוב. הוא היה לידי. הוא היה איתי. “האשמתי אותך בדברים שהם לא אשמתך, הפלתי עליך הרבה דברים בבת אחת. אני מצטער.”
"זה בסדר.” חשבתי לרגע שזה היה הדבר היחיד שיכולתי לומר, ואז פתחתי את הפה ואמרתי עוד דברים, “זאת לא אשמתך, הנקו.”
הוא נראה כאילו אבן נגולה מליבו, ופתאום חיוך מהוסס מצא את דרכו לפניו. “הייתי צריך לשמוע את זה.” אמר. “תודה.”
"אין צורך להודות לי.”
החיוך של הנקו התרחב, ומבלי ששמתי לב, חיוך עלה גם על פניי, הרגשתי מרווח, הרגשתי בסדר. והייתי כל כך אבוד, שלא שמתי לב למה שהנקו עושה, מבלי להתאפק הוא התקרב לעברי, ידו הושטה לכתפי, ואז הוא משך אותי אליו, מהדק אותי אליו כשהוא חיבק אותי בזרועותיו הארוכות. ולמרות שהוא היה קטן ממני, הוא חיבק אותי. כאילו חזרתי אליו אחרי זמן ארוך.
ציפיתי להרגיש שנאה. ציפיתי להרגיש סלידה. אבל לא הרגשתי דבר חוץ מאת החזה שלי מתפקע וחוץ מהרצון העז לחבק אותו ולהיות איתו. ולא הבנתי מה היה לא בסדר איתי.
מבלי לשים לב, מבלי לדעת איך להגיב או מה לחשוב, ידי עלו למעלה ונכרכו סביבו, מבלי להבין חיבקתי אותו בחזרה. גבר. גבר צעיר, בגילי. והרצון שלי, שהוא יהיה בסדר, גבר על כל רצון אחר שאיי פעם היה לי איי פעם. והסלידה דקרה אותי מבפנים, אבל לא סלדתי מהנקו.
סלדתי מעצמי.
ומבלי לשים לב למה שקרה לפניי שנייה, הנקו התפרק בזרועותיי, ופתאום זה היה אני שחיבק אותו. הוא לא אמר דבר, אבל הרגשתי את כתפיו, רועדות, ולמרות שהוא היה גבר - למרות הכל, הוא בכה. הוא פשוט הרשה לעצמו לבכות.
הנקו הפך לשבר כלי בזרועותיי. אז כל מה שיכולתי לעשות היה לנסות להרכיב אותו. לחזור על המנטרה ש"זה בסדר" וש"הכל יהיה בסדר גמור". ליטפתי את שיערו והשתדלתי להשאיר קו עבה בינינו.
הוא האמין לי. ולאחר זמן מה, הוא פירק את כלוב זרועותיי מסביבו, מלמל "סליחה", והלך למזרן שלו. שנינו ידענו שלא היה לו מקום איתי.
והיה לנו טוב. בערך.
דיברנו. הנקו התנהג כרגיל. הרגשתי את הזיוף עולה לגרוני ומדכדך אותי. חונק אותי. נזכר ביום בו הוא התרפק עליי בגעגוע, מרגיש שאני צריך אותו.
הדחקתי את עצמי. כמוהו. שנינו היינו מזויפים, שני צבועים. או שבעצם, אני הדחקתי עליו את הצביעות שלי. אני העלמתי אותו, הסתרתי אותו. דרשתי ממנו להעלים את מי שהוא באמת.
אבל, אין אשמים בסופו של דבר, כי ביום השישים ואחד הגענו לנקודת השפל, והאשם לא שינה יותר; הכל התפוצץ בפרצופים של שנינו.
באותו הבוקר, הנקו ביקש לא ללכת לכנסייה. לא הבנתי מדוע, ואמרתי לו לבוא בכל מקרה. הכרחתי אותו, ליתר דיוק. לא הבנתי דבר, הושבתי אותו בכוח על ספסל המתפללים וגרמתי לו לפתוח את הספר שלו.
וביצעתי את הדרשה בצורה מופתית.
לפחות לא עד שהגיתי פסוק שהשתיק אותי. כמעט מבלי לשים לב. בלי שום הרגשה שאני מגיע למחוזות שיגרמו לי להתחרט אחר כך. "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם".
אנקה חרישית נפלטה מפי, וקצב הקריאה שלי נעצר. לשנייה שתקתי, ואז התוודעתי לעיניים שנשאו אלי, מחכות שאמשיך. מיהרתי לקרוא קדימה למראה יושבי הכנסייה שקפאו במקומם, לא מבינים מה פשר השתיקה שלי.
חוץ מאדם אחד, אדם שלא החזיר את המבט שלו לספר התפילה בידיים שלו לאחר מעשה, ושהבין טוב מאוד מה חשבתי באותו הרגע. הוא פשוט המשיך לנעוץ בי את העיניים הירוקות שלו והטביע בי תחושת אשם נוראה שחלחלה לחזה שלי.
הנקו. מה עשיתי?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
