'אתה מאמין באלוהים?'
מדי פעם בפעם היא היתה שואלת אותי בהפתעה גמורה את אותה שאלה ואני הייתי משיב לה שכן ולפעמים, רק בימים ממש קשים, הייתי עונה שגם לא. שאני בכלל לא מאמין.
ואז היא הייתה מסתכלת עמוק אל תוך עיני ומחייכת, עם העיניים הירוקות שלה והגומות הקטנות שנפרסו לה על שליש הפרצוף. וזהו.
כך היתה דניאלי שלי.
אבל לפני שכל השאלות האלו התחילו בכלל הרופא צקצק בלשונו.
הוא כבר עבר פעמיים על הבטן של מלכה עם המכשיר המיוחד שלו ועכשיו היה בטוח, "יש כאן לב ענק" אמר ואני שמחתי מאוד אבל הוא לא חייך ומלכה התחילה לבכות. "לתינוק בריא יש לב קטן וכאן יש לב גדול למדי. ממש לב ורבע כזה" ניסה הרופא המומחה להסביר אף שבכלל לא שאלתי. חייכתי אליו ומלכה הביטה בי בכעס. "טיפש" הטיחה בי לבסוף, "זה אומר שצריך לעשות הפלה".
אבל אני לא הסכמתי.
כל זה קרה לפני עשרים שנים בלבד, ביום הכי חם שהיה בארץ הזו מאז ומעולם. את מזגני בית החולים ניסו להפעיל לפחות פעמיים, אך לשווא, הגנרטור התחמם יתר על המידה. מלכה צרחה, כאב לה עם כל ציר שהתקרב אך דומה שהחום הפריע לה אף יותר מכך. היא דחפה בכח עד שנחלשה כמעט לגמרי ועצרה לרגע אחד. "יש לך עוד קצת" עודדה המיילדת, "שמינית הראש כבר בחוץ".
אבל את מלכה זה בכלל לא עניין. מלכתחילה הספיקו לה שניים בבית, ומבחינתה שמינית ממה שעוד היה תקוע לה ברחם זה די והותר. אז היא בכתה והתחננה אל דניאל שמספיק, שתצא כבר או שתשאר שם ודי.
אבל דניאל לא הסכימה.
"מזל טוב יש לך בת" בישרה המיילדת באושר והגישה את דניאל אל זרועותיה של אשתי הבוכייה, אחר כך ניגבה את פניה וכמעט התעלפה מתשישות ומחוסר נוזלים ובכלל מהחום. מלכה הביטה בדניאל הקטנה, אחר כך גם בי, 'אין אלוהים' חשבה לעצמה בכעס והניחה את התינוקת בידיי. "מה היא מחייכת כל כך?" שאלה בעשירית הכח שעוד נותר בה ובכעס מלא ואילו אני רק חייכתי זמן שהופיעה בחיי דניאלי שלי.
מלכה לא רצתה את דניאל. מבחינתה החיוך שלה היה מוגזם, תמיד הזכיר לה רבע אחד יותר ממה שבאמת היתה זקוקה לו. שארית שאלוהים נתן לה לזמן מוגבל מאוד. "יש מושלם ויש דניאל" הייתי אומר לה כל פעם מחדש כדי לעודד וביני לבין עצמי התפללתי אליו שיתן לה רק עוד מעט זמן.
אבל אלוהים לא הסכים.
ומבחינתה של דניאל... בעיניים שלה העולם נחלק לשני חלקים שווים, אלו ששואלים למה ואלו שמקבלים את הדברים כפי שהתקיימו, בהשלמה.
ודניאל חייכה, תמיד הייתה חושפת טורי שינים צחורות בחיוך יפה כזה, שובה לב. מחייכת, אפילו כשהיה לכולנו עצוב. והיא לא דיברה הרבה, דניאל. רק מה שהיה צריך. מבחינתה העולם היה מושלם כפי שהוא, עם לב מלא או חצי או אחד ורבע. אותה לא עניינו שברים או מלאים. תמיד הייתה שותקת ומחייכת. אפילו כשהיה לה קשה.
'אתה מאמין באלוהים?'
מדי פעם בפעם היא היתה שואלת אותי בהפתעה גמורה את אותה שאלה.
ואני מאז שהלכה דניאל, ממלמל לעצמי חרישית, "שרק מחצית מהזמן".
איי. וי אולוקיטה
Www.olokita.co.il
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
