כל יום אני מתעוררת ורואה אותך ליד. אתה מחבק אותי בחוזקה עד כדי חנק, כנראה בגלל אהבתך הכנה כלפי. אתה - השתקפותי וחלק מגופי. במרוצת השנים הוכחת, כי להלחם בך, להדחיק או להתעלם - בלתי אפשרי. אתה עצום וחזק, מן מאצ'ו מלא עצמה וגבריות. אתה לא מלא חן, או יופי פנימי, אך יש בך משהו שיודע להשפיע. אתה יודע לבלבל ולגרום לי לשקוע במעמקי ים הרגשות שאינני כל-כך מבינה. אתה אוהב לסחוף אותי אל תוך מערבולות הייסורים, ומתוכן הזעקה שלי לא יכולה להישמע. פיקח, זה מה שאתה. במחט פוגע בכל נקודה, הרי בכל נקודה נמצאת אני, רק בקטן. הרהורים על גבי הרהורים יוצרים הר שעליו אינני יכולה לטפס, אם כי פגעת בנקודה נוספת - כוח. כהורה אשר מלווה את ילדו לגן, ולאחר מכן לבית הספר, אתה ממשיך ללוות אותי, כאשר אני כבר לא זקוקה לליווי. אתה רואה בך כמגן, או אחראי, אך אני רואה בך כמטרד המוביל אותי לתהום. כמה זמן עוד נותר לליווי, מר דיכאון?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
