פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 599 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים שירים של עולם מחוק מגדת העתידות
רחובות העיר היו ריקים כמו שמעולם לא היו, מראה סוריאליסטי ולא מוכר של... כלום. מטרים על פני מטרים של שום דבר מלבד ערפל לבן וסמיך.
נארֱסֵה לא הצליחה לראות דבר. היא המשיכה לגשש סביבה בעיוורון, מקווה להיתקל במשהו חוץ מהערפל, אבל הוא היה בכל מקום. היא לא יכלה לברוח ממנו.
נארסה פחדה שהערפל יצליח לחדור לתוך מסכת הגז שלה ויהרוג אותה. היא פחדה, למרות שידעה שאין לה שום סיבה לפחד- הרצועות על ראשה היו מהודקות, המסנן סינן את האוויר שהיא נשמה, הכל היה תקין. היא ידעה שכל עוד היא לא תוריד את המסכה היא תהיה בסדר. כל עוד היא לא תשאף מהאוויר המורעל היא לא תמות.
אבל היא פחדה.
היא הייתה לבד בעיר על סף מוות. למיטב ידיעתה, היא הייתה לבדה בעולם מת. לא אמרו דבר לגבי התפשטות הערפל ברדיו או בכריזה כבר ימים שלמים, והיא לא ידעה לאן עוד הוא הספיק להגיע, כמה עוד אנשים הספיק להרוג. נארסה לא ידעה אם יש טעם לצאת לרחובות הריקים, אם יש טעם לסכן את חייה בשביל מישהו שיכול להיות כבר מת.
במבט לאחור זה היה מעשה די נואש, לחפש אחר לי. נארסה בקושי דיברה עם אחותה הגדולה בשנתיים האחרונות. היא הייתה כמעט כמו אדם זר, כמו קרוב משפחה לא זכור שמשום מה מופיע בכל התמונות המשפחתיות בכל מקרה.
נארסה מעולם לא הייתה יותר מילדה קטנה בשבילה, דבר קטן ומעצבן שדורש יותר מדי תשומת לב. אחות שלא שווה את זמנה.
נארסה קיוותה שלי לא מתה. היא קיוותה שלא תמצא בית ריק או גופה שטרם נאספה ברחוב מחוץ לדירתה, גוויה הלובשת את הפנים של האדם האחרון שנשאר לה, עם עיניים חלולות וחסרות חיים ולב שהפסיק לתפקד. גם אם זאת הייתה לי, היא לא רצתה להישאר לבד.
*
"לטרנה צ'ו, קינה לארוסא, ועוד גבר ואישה שלא זוהו נמצאו בפינוי האחרון. הגבר כבן שלושים, נמצא ליד הנמל הצפוני. האישה כבת שבעים, נמצאה מחוץ לבניין העירייה. מי שיכול לעזור בזיהוי הנפטרים יכול ליצור איתנו קשר ולמסור פרטים. אנחנו מזכירים לכם לא לצאת מהמקלטים עד להודעה חדשה ו-"
נארסה כיבתה את הרדיו. היא המשיכה לבהות בו, קטן וחסר חיים בידיה, כמעט כאילו היא מצפה למשהו.
אבל שום דבר לא קרה. הוא היה כבוי.
נארסה רצתה לבכות. אבל היא לא בכתה, כי היא ידעה שאם מפני הגופות לא מצאו את לי היא כנראה עדיין בחיים, והיא ידעה שאם תמצא אותה היא תהיה בסדר. לי תמצא פיתרון. לי תדע מה לעשות. היא תמיד יודעת מה לעשות. כל מה שנארסה צריכה לעשות זה למצוא אותה.
זה הכל.
*
נארסה לא ידעה איפה היא נמצאת. סביבה היו בניינים שלא זיהתה, מקום בו מעולם לא הייתה, רחובות שלא הייתה יכולה למצוא בהם את דרכה גם ביום בהיר. ועם הערפל שהיה אפילו כבד יותר משהיה אתמול, נארסה הרגישה כאילו אפילו את ידיה היא רואה דרך זכוכית מחוספסת. זה היה כמעט כאילו מישהו ניסה נואשות למחוק את הכבישים והבתים, כאילו מישהו הפך את השמיים לענן לבן ואינסופי.
עברו יומיים מאז שנארסה עזבה את המקלט, חודשיים מאז שהממשלה מסרה חדשות כלשהן לגבי שאר העולם, שבועיים מאז שנארסה הבינה שההורים שלה לא יחזרו הביתה ושעות אחדות מאז שהיא התחילה לחשוב שגם היא לעולם לא תחזור.
כמה זמן תוכל מסכת הגז להשאיר אותה בחיים?
היא הצטערה שאין לה רדיו דו כיווני, שאין לה שום דרך ליצור קשר עם תחנות רדיו או צוותי חילוץ, או אפילו משלחות הפינוי. במוקדם או במאוחר, היא תמות והם ימצאו את הגופה שלה בכל מקרה.
היא הצטערה שהיא הייתה טיפשה מספיק כדי ללכת לאיבוד.
אולי היא מעולם לא הייתה צריכה לעזוב את המקלט. היא הייתה צריכה להמשיך לחכות לישועה, גם אם לעולם לא תבוא. היא הייתה צריכה לחכות להוריה שיחזרו, גם אם לעולם לא יוכלו לחזור.
נארסה תהתה איך ההורים שלה מתו, אם הם נהרגו כשהערפל רק התחיל להתפשט או כשאנשי העיר נהרו לנמלים ולשדות התעופה. נארסה שמעה על המתים והנפגעים בחדשות, לפני שהשביתו את רוב כלי התקשורת. זה היה הגיוני. הרבה אנשים נהרגו רק מהפאניקה ההמונית.
המחשבה שאולי הם חיפשו אחר לי עברה בראשה, אך נארסה שללה אותה כמעט מייד. בין אם אמה ואביה אהבו את לי עכשיו כמו שאהבו אותה בעבר ובין אם לא, הם לא היו עוזבים ילדה בת שלוש עשרה בבית ריק. הם לא היו עוזבים את נארסה בשביל לי.
נכון?
נארסה הסתכלה על הרדיו המושבת שהחזיה בידיה כאילו האשמה היא של הסוללה המוגבלת שלו ושל המידע הלא שימושי שהוא מסר לה בקושי. והיא הרגישה טיפשה. מה זה שינה לאן ההורים שלה הלכו? לא הייתה לה שום דרך לדעת בכל מקרה.
הם לא הולכים לחזור, אז זה לא משנה.
שום דבר כבר לא משנה.
נארסה התיישבה על המדרכה. והיא הרגישה יותר חסרת אונים משאי פעם הרגישה, יותר טיפשה משאי פעם גרמו לה להאמין. היא חשבה להדליק את הרדיו שוב, אבל היא ידעה שאף תחנה לא תשדר כלום לפני שעת השידור הבאה. לא היה טעם.
היא הכניסה את הרדיו לתיק שלה ובמקומו הוציאה פנס כיס, שהיה קטן ובקושי האיר בערפל הכבד.
כשהיא הדליקה אותו הוא האיר מספיק כדי שתוכל לראות את כפות רגליה. הן היו קטנות בשביל מישהי בגילה, והמגפיים שהיא נעלה היו שייכות לאחותה, אז הן לא בדיוק התאימו. היא זכרה שלי שאלה אם נארסה צריכה נעליים לחורף, כי שלה כבר קטנות עליה. והיא רצתה אותן. ברור שהיא רצתה אותן. הן היו של אחותה.
לפעמים נארסה תהתה אם אחותה אוהבת אותה. היא תהתה אם אכפת ללי מספיק ממנה כדי לחפש אחריה, כדי להתפלל בשבילה, כדי לדאוג לשלומה.
נארסה ידעה שהיא מטרד. היא ידעה שגם אלה שאהבו אותה העדיפו אותה כמה שיותר שקטה, כמה שיותר קטנה. היא ידעה שלי אהבה להתעלם ממנה. אבל היא הייתה אחותה. היא עדיין אחותה. ונארסה קיוותה שהיא הייתה משהו בשבילה. היא קיוותה שאם תמצא אותה לי תאהב אותה. והכל יהיה בסדר.
גם אם שאר העולם ייחנק למוות, הכל יהיה בסדר.
נארסה הרימה את הפנס וכיוונה אותו אל תוך הערפל, והאור הבהיר התפוגג לתוך הענן הלבן שהיא שהתה בו.
כשהיא כיבתה את הפנס, אור הבהב במרחק.
*
אור המגדלור נהיה ברור יותר ככל שנארסה התקרבה. האוויר נהיה לח יותר ומלוח יותר, והערפל נהיה כבד יותר ולבן יותר- ועכשיו היה לה ברור למה. היא הייתה ליד הים. ברור שיהיה יותר ערפל.
ופתאום רגליה של נארסה היו קלות יותר ומוחה היסטרי, צועק עליה להמשיך ולרוץ ולהציל את עצמה. היא הרגישה כאילו היא מנותקת מהגוף שלה, כאילו עכשיו זוהי תחילת האפוקליפסה. כאילו היא תלויה בה יותר מכל אדם אחר.
היא כבר לא הייתה לבדה.
חייב להיות מישהו במגדלור. גם אם בעבר לא היה מאויש, עכשיו הוא חייב להיות. חייב להיות מישהו שידאג שהפנסים ימשיכו לעבוד, שידווח על ספינות המגיעות לחוף, שיספק אור לאלה שטיפשים מספיק כדי ללכת לאיבוד בערפל.
היא לא הייתה לבד.
כשהיא עצרה מול הכניסה היא ניסתה לחלץ את הדלת מתוך ציריה בכוח, אבל היה לה קשה לגרום לה להיפתח, ולרגע היא פחדה שהיא נעולה אחרי הכל, אבל אחרי כמה משיכות היא זזה. הצירים מחו בכאב, וצבע מחליד נפל על רגליה, אבל הדלת לא הייתה נעולה.
היא נכנסה במהירות וסגרה את הדלת אחריה.
נארסה ידעה שלא תוכל להוריד את המסכה שלה עכשיו שהיא נתנה לערפל להיכנס למבנה, אבל גם זה לא שינה דבר. לא היה לה אכפת.
היא התחילה לעלות במדרגות הספירליות לחדר הבקרה, צעדיה יוצרים רעשים עמומים במרחב הקטן. והיא המשיכה לרוץ עד שהגיעה לחדר בסוף המדרגות.
נראה שפעם הייתה דלת איפה שרגליה עמדו, אבל עכשיו לא היה שם דבר מלבד קורות מתכת, צבועות בצבע לבן שהתחיל להתקלף.
כשהיא נכנסה פנימה היא ראתה שחדר הבקרה היה קטן, דבר מלבד קירות עגולים, חלונות גדולים שהשקיפו על מים כהים ושמיים לבנים, מכשירים מצפצפים שנארסה לא הכירה. על הרצפה רדיו נייד פלט רעשים סטטיים, וטלפון ישן שלא היה מחובר לשום דבר עמד על השולחן.
והאיש שישב מול לוח הבקרה הסתכל עליה, מסכת הגז במקום פנים, עיניי זבוב במקום עיניי אדם. כשנארסה לחצה שתי אצבעות על מפרק היד שלו כלום לא קרה. היא לא הרגישה דופק, היא לא הרגישה דבר מלבד עור קר של אדם מת.
*
לי ישבה מול הטלוויזיה המתה בביתה, ושתקה.
הקול היחיד בביתה הריק הגיע מהרדיו, אותו לא העזה לכבות. גם כשאף תחנה לא שידרה היא השאירה אותו דלוק בחדרה, או על השולחן, או על הספה, תמיד קרוב, תמיד מנחם.
החרדה המשיכה לכרסם באחורי מוחה, כמו צפצוף תמידי שלא נעלם, או רעש סטטי שבסופו של דבר הפך לרעש לבן, אבל בפעמים אחרות הביא אותה לסף דמעות.
לי הרגישה כאילו היא משתגעת.
היא הרגישה אשמה מתמיד, על שום דבר ועל כל דבר, והיא התחרטה על כל החלטה שאי פעם החליטה שהביאה אותה לבית הריק שלה, לשתיקה שנמשכה יותר מדי זמן.
היא הייתה לבד. שום הסחת דעת, שום נחמה, שום משפחה.
הגופות של הוריה נמצאו לפני שבועיים, ביחד כמו שתמיד היו, ברחובות מלאים בפצועים ואנשים שנחנקו למוות. לי כמעט בכתה כשהיא שמעה את השמות שלהם נאמרים בקולו החדגוני של שדרן הרדיו. הם לא היו אלא שמות אחדים בין עשרות שמות אחרים. לא יותר מאנשים שכבר לא היו. אבל לי לא בכתה.
היא לא בכתה בשביל ההורים שלה, והיא הרגישה אשמה מתמיד.
היא ישבה מול הטלוויזיה המתה ובהתה ברדיו, כשהוא פתאום קם לתחייה. זאת לא הייתה שום תחנה שהיא הכירה, והדבר הראשון שהיא חשבה היה שיש חדשות כלל עולמיות, סוף כל סוף, שמישהו הולך להכריז על מות האנושות ולהצהיר שהיא חלק מזן הולך ונכחד. היא כמעט ציפתה לזה עכשיו. כמעט רצתה למות רק כדי לא להיות לבד יותר.
אבל שום קול לא יצא מהרדיו.
רעש סטטי למשך כמה שניות, רק רעש. כלי תקשורת גרוע. זה היה ניצול, ככל הנראה. היו שורדים שהצליחו לשדר מסר מתחנות רדיו ישנות או קווי טלפון שהצליחו לחבר מחדש.
לי לא יכלה לומר שזה נתן לה תקווה כלשהי.
אחרי כמה שניות ארוכות של כלום, נשמעו נשימות רועדות, מעומעמות. כשהמילים הגיעו, הן היו שבורות ולא ברורות.
"אם מישהו שומע אותי, בבקשה, אני צריכה עזרה. אני לבד ואני לא... אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת איפה בדיוק אני נמצאת, אני ב... במגדלור. אחד הנמלים. ה... המתפעל מת. יש לו מסכה. בבקשה, אני לא רוצה למות פה. אני לא יכולה..."
לרגע אחד לי הפסיקה לנשום.
"לי, אני-"
קולה נעלם, וכל מה שנשאר היה רעש סטטי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים אז יש תקווה Ortash
אני מבין שזה הראשון מתוך המלאי החדש שאת יוצרת?
זה מעולה. פשוט מעולה.
פאנפיק או דמויות שלך?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-3 חודשים הו, תודה רבה! מגדת העתידות
טוב, הסיפור הזה הוא עריכה של משהו ששלחתי לתחרות פעם. אבל הוא כן חלק מהמלאי החדש, אני מניחה.
ותודה! אני שמחה שנהנית לקרוא. הדמויות אכן מקוריות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
