"כל גוף מרקיב לבסוף. בין אם פנייך יפות, גופך נאה או מלא, אם פניך מתעוותות בזמן שנתך או שהנך רק ילדה. כל גוף מרקיב לבסוף" היא אמרה לי ומיד אחר כך נרדמה.
את סוניה ניסיתי להעיר כמה פעמים באותו יום גשום במחנה אך היא לא התעוררה עוד. לשווא, שכבה שם בבוץ וטיפות הגשם מכסות אותה, יוצרות כמו אגם סביב גופה. סוניה היתה הגוף המת הראשון שפגשתי, אחריה היו עוד רבות. לפני שהפכה למתה כמעט ולא הכרתי אותה, נפגשנו יום קודם לכן בשטח המחנה, אני חייכתי אליה והיא החזירה לי מבט קפוא. ניגשתי לעזור לה לעבור את מעט המטרים שהיו חסרים לה להליכה עד שתגיע אל יעדה. "תודה" היא מלמלה בשקט ואני חייכתי מעט יותר, "את שמנמנה" אמרה סוניה ונגעה בירכיי. הסמקתי והשפלתי את מבטי. "זה דבר טוב, זה דבר טוב" הוסיפה ומיד התנצלה, "זה אומר שאולי תשרדי".
מעולם לא הייתי רזונת, תמיד שמנמנה. נערה בת שש עשרה מבית יהודי טוב. "שידוך נשיג לך כשיגיע זמנך" אמא תמיד הייתה מרגיעה, "בשביל זה יש מחוך, להסתיר ממנו את מה שיראה רק אחרי החתונה" הוסיפה וצחקה מעט. אבל אותי זה בכלל לא הצחיק, תמיד רציתי להיות או לפחות להרגיש רזה כמו שאר הבנות בכיתה, כמו רבקה הנדל ושרה ליפקה וגם כמו סוניה, אותה אחת ששכבה שם בשלולית הגשם, זאת שאת גופתה השדופה ניסיתי להעיר.
כשעוד הייתי בעיר, לפני שהגיעו הנאצים ניסיתי להפסיק לאכול. כל פעם לכמה ימים. הרשתי לעצמי להאמין שלגוף תכלית מסוימת, שאם הגוף איננו עומד בה יש להענישו. אבל לו היו רצונות אחרים משלו, תחילה היה מצמצם מעט מהיקפיו ואחר כך חוזר אל אותה המידה בדיוק, 'מידה רעה' קראתי לה ביני ובין עצמי.
בסוניה קינאתי תחילה. שעות ספורות לפני שמתה, קינאתי בהן כולן, הנשים הותיקות במחנה. קינאתי בגופן הרזה, בהגשמת המראה שכל כך רציתי. קינאתי עד שהיו מתות ודבר לא נותר עוד מגופן לחצוץ בין עצם לעור. אחר כך הייתי חוזרת להרהר מעט בדבריה של סוניה, במילים שאמרה לי.
'שמנמנה' צחקתי מעט לעצמי, 'אך עדיין נושמת'.
לסיפורים נוספים מוזמנים להכנס לאתר שלי www.olokita.co.il
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
