פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1229 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-4 חודשים קח אותי לכנסייה - חלק 2 אנג'ל
הייתי מבויש מכדי לדבר, והנקו עצמו בהה קדימה במין זעם ילדותי עצור, מקמץ אגרופים בעודו נוהר קדימה. כשעינינו נפגשו, בכוח, התאמץ לא להראות שום דבר. ובאמת לא יכולתי לראות את מה הוא חושב. ולמרות שניסיתי להבין; לא הצלחתי להגיע לזה לגמרי.
השתרכתי אחריו, מחכה להתפרצות שלא הגיעה. כשחזרנו הוא פשוט אסף את התרמיל שלו, דחף לתוכו כמה מחפציו, ויצא החוצה. האמנתי שהוא יחזור, מאחר שהשאיר מאחוריו דברים אחרים, ולמרות זאת, קמתי והלכתי אחריו.
הוא שם לב שהשתרכתי בעקבותיו, אבל אפילו לא מצמץ כשמבטו נתקל בשלי, הקרח שבעיניו הקפיא אותי בהליכתי, והוא המשיך ללכת במהירות.
המשכתי ללכת אחריו, מתבונן בדרכים ואז חושב פתאום שהאזור מוכר לי.
"לאן אנחנו הולכים?” שאלתי את הנקו.
“אני הולך."
"טוב, לאן אתה הולך?”
"לזקן שלי.” הוא סינן, והוביל אותי בדרך מוכרת להחריד. ניסיתי לחשוב לעצמי למה היא כל כך מוכרת, וחשבתי על השבילים המרוצפים והמבנים הראויים למחיה.
נזכרתי רק כשהוא נכנס לתוך מבנה לבן, מאפיר בהדרגה, שהכיל בתוכו חנות תכשיטים, וקרא לזקן שמאחורי דלפק התכשיטים "אבא".
צמצמתי את עיניי כשהבטתי בשניהם. מבטי מלהטט בין הילד לאביו.
"הוא אבא שלך? מה?” שאלתי בבלבול.
הנקו לא טרח לענות לי. הוא פנה לאבא שלו, תוקע בי מבט בוטה ואז מעביר את עיניו לאביו. “אני יכול לעלות למעלה?”
הזקן משך בכתפיו. הנקו גלגל עיניים ומיהר להיעלם מפנינו. נאנחתי בתסכול, יודע שהוא לא ייתן לי לעקוב אחריו עכשיו.
"אז מה,” שאל הזקן. “אתה הכומר הנאה?”
"הכומר הנאה? על מה אתה מדבר?”
"הכומר שהנקו עובד אצלו. אני זוכר שאתה היית האחרון שהוא גנב ממנו. כי אילצת אותו לעבוד אצלך. תמיד הרווחנו כסף מהכמרים האלה, אתה היחיד שדרש ממנו לעבוד בתמורה.”
"רגע, אתה אומר שהוא גנב מעוד כמרים?”
הזקן גיחך. “הוא גונב רק מכמרים.”
זקפתי גבה. “למה, למען האל, שיעשה את זה?”
"כי הוא שונא כמרים.”
הרגשתי מוזר כשהבטתי בזקן. “למה?”
"כי אתם מטיפים נגדו, וזה מחרפן אותו שמקטלגים אותו ופוסלים אותו.”
"אה…?"
"מה אה?"
"חשבתי שהוא יותר… אחד שלא אכפת לו."
"לא אכפת לו." הזקן אמר ושפשף במטלית שרשרת שהעלתה חלודה. תהיתי מה הוא יכול לעשות כדי למחות אותה, אבל נראה שכל חומר ששפשף במטלית לא עבד. העפתי מבט מסביב ונתקעתי בניסיון להסתכל מסביבי ולקלוט את הסביבה שהבנתי שהנקו חיי בה. ניצלתי את העובדה שכשנכנסתי, באותה הפעם, לא מבוהל ולא עצבני, היה לי זמן לקחת ולהסתכל מסביב.
הקירות החלו להאפיר באיטיות, והיו תלויים עליהם אינספור מדפים. שכללו לא רק תכשיטים, אלא גם כתבי יד, מגילות, אבנים וכל מיני דברים קטנים וחסרי משמעות שנראה שהזקן אסף כי הוא תיאר לעצמו שמישהו אחר ירצה אותם.
"יש לך הרבה שטויות פה."
הזקן גיחך והסתובב, הוא לקח קופסה קטנה מהמדף מאחוריו, הניח אותה על הדלפק מלפניו ופתח אותה. ראיתי משחה בתוכה. "זבל של מישהו אחד הוא אוצר של מישהו אחר."
"אתה נדוש."
הזקן משך בכתפיו וחייך ברכות.
כשדעכה השיחה, הבזיקה בראשי מחשבה. הבנתי לפתע מה זאת אומרת, שהנקו נולד בכלל. "היית עם אישה.”
"כן.”
"למה?”
הזקן חייך. "אתה תוהה אם זה תורשתי?"
"מן הסתם."
"לא. אני לא כמו הנקו." הוא חייך חיוך חביב.
"אתה רגיל?" שאלתי בהפתעה, הוא הנהן בתגובה. "איך אתה… איך קיבלת אותו?"
"הוא הבן שלי."
"אבל… הכנסייה."
"הו, כומר יקר, אני לא מאמין באלוהים." הוא חייך ברכות, ולרגע, נרתעתי ממנו בהפתעה. אולי חוסר האמונה באלוהים - אולי היא תורשתית.
שתקנו לכמה דקות, וניסיתי להבין מה הפך את הנקו לכל כך שונה. חשבתי וחשבתי על זה, ופשוט לא הבנתי. אולי גדילה במקום שבו לא מאמינים באלוהים משנה אותך להתנגד כל כך לכל מה שהוא מלמד?
בשלב מסוים, במקום לחפש אחרי תשובות שידעתי שלא אמצא, הבטתי בזקן כשמזג לעצמו כוס משתה וחייך במלוא השיניים כשבלע אותו בבת אחת.
"לא הבנתי למה אתה מספר לי את כל זה. אני כומר. אתה לא אמור לפחד ממני?"
"הנקו סיפר לי שניסית לתקן אותו. הוא אמר שאתה טוב יותר מהכמרים האחרים.” השיב. "וכמו שאני מכיר אותו, הוא בטח פתוח מאוד בחוסר האמונה שלו איתך."
המילים האלו גרמו לי פתאום לחבב את הזקן ואת הכנות שלו.
"אתה יודע, הנקו אוהב אותך.” הזקן אמר, והרגשתי את החזה שלי מתהדק. “אני לא יודע אם אתה מודע למה זאת אהבה בכלל, הרי אתה כומר, אבל אני יודע, ואני יודעת כמה היא יכולה להיות כואבת. אני מנחש שהגעת ל'ויקרא' פרק כ'?”
זקפתי גבה בהפתעה. “איך אתה יודע?”
“הנקו. הוא… הדברים האלו מציקים לו. הוא חייב לדעת, הוא חייב למצוא. זה מציק לו." ענה. "אז אולי… תתנצל?"
"אני כומר.” אמרתי. “יכולתי לזרוק אותו למוקד. אני ממש לא מתנצל.”
"אבל לא עשית את זה.” הוא חייך. “ואני מאמין שאתה רוצה להתנצל בלי קשר.”
לא הייתי צריך יותר מרגע לשקול, חיפשתי את הדרך לעלייה, ומצאתי פתח לגרם מדרגות. מבלי לשאול, עליתי למעלה, וחיפשתי בשני החדרים, שבכל אחד מהם הייתה מיטה. הנקו היה בחדר השני שבדקתי בו, שכב על התקרה ובהה באוויר.
"הנקו.”
הוא אפילו לא הפנה את המבט שלו אליי. “בבקשה לך.” אמר בקרירות.
"א – אני מצטער.” אמרתי.
"לא אכפת לי.” הוא הפטיר. “באמת שכבר לא אכפת לי.”
ובאותו הרגע שהוא אמר את המילים האלה הרגשתי חור נפער בבטני. ואז הבנתי משהו – שזה הנקו, ושזה אני, ושעכשיו שזאת ההזדמנות שלי. ואלוהים מחליט על הכל, אז אלוהים החליט שזה יקרה, אלוהים החליט מה אחשוב על הנקו, מה ארגיש אליו.
ושאולי להנקו לא אכפת יותר, אבל גם לי לא.
"הנקו.”
"כן?”
"זה היום השישים ואחת שאתה עובד אצלי. היום השישים ושלושה שאנחנו מכירים.”
"ו...?”
ורציתי לומר לך,
"רק רציתי לומר ולהסביר לך,”
כמה אכפת לי ממך, ברמה הכי גדולה, כמה אתה ממלא את החיים שלי.
"שאתה חלק כל כך גדול מהחיים שלי עכשיו.”
ושאני לא רוצה שתלך. אני לא רוצה שתלך לעולם.
"ושאשמח אם תישאר איתי.”
גם אם הכל ייגמר. גם עם העסקה והחוב הארורים. אני רוצה אותך איתי.
"גם אחרי העסקה.”
הנקו הרים את עיניו אלי, נעמדתי ממש ליד המיטה, גבי שפוף מעט, משפיל עיניים לעברו.
בלי היסוס, שאל, "כי תרצה לתקן אותי?”
הנדתי בראשי לשלילה.
אני לא צריך לתקן אותך. אתה מושלם.
"אתה לא צריך תיקון.” אמרתי. “אני צריך, על שחשבתי ככה.”
"מה?" הוא זקף גבה. “מה לעזאזל קורה כאן, הרסי?”
הנקו…
"הנקו...” נשמתי עמוקות, מביט בו, ומרגיש כמה שמה שהבנתי באותו הרגע נכון.
"אני אוהב אותך.”
וכשאמרתי את זה, החזה שלי התפוצץ והבטן שלי הסתחררה כל כך שהייתי צריך לשבת כדי להרגיש טוב יותר. הנקו נראה מפוקפק לרגע לפני שחיבקתי אותו, והוא שאל, "באמת?"
"באמת," השבתי. וניסיתי לגרום לו להאמין לי. במבטי, בהברות שאמרתי.
ו - הוא צחק, והוא חייך, והוא היה הנקו. הוא משך אותי לעברו והוא נישק אותי, וזה לא היה מגעיל, וזה לא היה פסול, וזה לא היה לא נורמלי. ההרגשה של השפתיים שלו על שלי הייתה כל העולם בשבילי. וזה היה פראי והרגש השתלט עליי. כל כך שלא יכולתי לחשוב, שלא יכולתי לדאוג לגביי דבר. זה היה כמעט מיידי, חפוז. כאילו לא היה מספיק, אף פעם.
לא יכולתי להיות איתו. הנקו הבין שלא יכולתי לעבור את הקו, והוא שמר על מרחק, הוא כיבד את זה. ולמרות זאת, הייתי איתו מספיק בשביל שישרפו את שנינו על המוקדם.
אבל משום מה, כששכבנו על המיטה שלו, במרחק מה אחד מהשני, אבל עדיין - קרובים מתמיד, ידעתי שהייתי אמור להרגיש רע. ידעתי שהייתי אמור להרגיש כמו כופר.
ואיכשהו, הרגשתי בבית. הרגשתי את ברכתו של אלוהים.
יום לאחר מכן קמתי עם הזריחה, וגיליתי דבר נהדר; הפנים הרדומות של הנקו, למול שלי. והוא היה טהור ויפה ומקסים ומושלם.
הוא היה העולם.
היום השמונים עבר הרבה לפני החלק הבא בסיפור שלי ושל הנקו, אבל למרות זאת, מאז שהודיתי באהבתי בפני הנקו, הוא לא חזר לכנסייה יותר. בזמן שאני חזרתי יום יום אליה. מרצה את התורה שעדיין האמנתי בה. איומו של האל הפחיד אותי יותר מיום ליום, הנקו תמיד היה שם, כדי לחייך אליי ולעודד אותי ולשקם אותי מפחדיי. אבל הם תמיד חזרו, השתחלו מבעד לחרכים. בצורה בלתי נראית.
ויום אחד, הם באו בצורת אנוש.
כשבאתי לכנסייה, ראיתי אותו. עם שיער כסוף ועיניים שחורות, בגלימות שלו.
"רִילִגֶ'ן.” אמרתי. מסתכל עליו בהפתעה. “מה אתה עושה פה?”
הוא חייך אליי בעיניו, שהאמנתי בעבר שהיו מלאות טוב ונגועות ברוח האל, ואז אמר לי; “יש לנו בעיה, הרסי. בעיה גדולה.”
"אני לא עובר על חוקיי האל.” שיקרתי נחרצות.
"אלה השמועות, הרסי.” אמר. “לא נתתי לך את הכנסייה שלי כדי שתזהם את שמה בעזרת פשעים נתעבים.”
"אבל לא עשיתי שום פשע.”
"אאמין לך ברגע שאראה את זה.”
"ברגע שתראה שלא פשעתי?”
הוא חייך. “נכון מאוד.”
הכרתי את רילג'ן מאז ימי ילדותי. הוא היה הכומר שלי בימי ילדותי. הוא היה מה שתמיד רציתי להיות. אבל עתה פחדתי ממנו. פחדתי פחד מוות ויראתי יראת קודש מפני האדם שטוב יותר ממני. ושבעמדת כוח גדולה ממני.
כשהנקו חזר מהחנות של אביו, סיפרתי לו הכל, שיתפתי אותו בחרדה שלי ובדאגה שלי, והנקו פשוט חייך ואמר שהכל יהיה בסדר, שהוא עבר דברים בעייתיים יותר, ו - “אתה מבין למה אני שונא כמרים?”
צחקתי אליו, חייכתי, ואז התכופפתי ונישקתי אותו.
זאת הייתה הנשיקה האחרונה שלנו.
"הזקן תמיד משפר את ההרגשה שלך.” הנקו אמר. “אתה רוצה לבוא לראות אותו?”
הנהנתי. הזקן של הנקו באמת תמיד גרם לי להרגיש טוב יותר הוא גרם לי לחייך. הוא הצחיק אותי. הוא בידר אותי. אהבתי אותו מאוד.
ההסכמה שלי הייתה טעות.
פשוט יצאנו, וזה היה הליך של שנייה, לקרוע אותי ואת הנקו אחד מהשני. למשוך כל אחד לכיוון הנגדי. בשבילי זה הרגיש כמו אלפי שניות שהתפוררו כנגד עיניי. הרגשתי תהום בתוכי כשעיניי נפערו בבהלה וראשי נחבט ואיבדתי את הכרתי.
כשהתעוררתי גיליתי שנגררנו לתוך תאי סוהר בביתן קטן. לא הבנתי למה היה ביתן שהיה קטן מספיק לשניים-שלושה אסירים. סורגים הפרידו בין שני התאים, אני והנקו, כל אחד מאיתנו היה בתא נפרד. הוא היה עדיין מעולף, דם זולג מראשו.
ניחשתי שאולי זה היה בית מאסר זמני – ואז, נחרד, הבנתי מה הפשר שלו.
"הנקו.” אמרתי, ניגש אליו, חשש ממלא את ליבי. “הנקו?”
הוא לא הגיב. הושטתי את ידיי דרך הסורגים, בודק את המכה שעל ראשו. לא האמנתי שהיא הייתה עד כדי כך קשה, אלא חתך קל. בדקתי אם הוא נושם לפני שניערתי אותו.
הוא התעורר, נשמתי בהקלה, אבל החור בחזה שלי לא נסתם.
הנקו הסתכל סביבו, ואז הסתכל עליי.
"הרסי?”
"כן?”
הוא חייך. “זאת לא אשליה.”
הוא הצליח לחלץ ממני גיחוך, וכשנזכרתי באיזו סיטואציה אנחנו, החיוך שלי נמחק. “הנקו, אתה יודע איפה אנחנו?”
הוא הביט סביבנו. התיישב, ואז - “אאוץ', הראש שלי.” לאחר דקה, כשבאמת טרח להסתכל סביב ולעשות חושבים, הוא החוויר, לבן לחלוטין.
"הרסי...”
הושטתי יד אליו, ותפסתי אותו. לחצתי אותה כמה שיותר חזק שיכולתי. “אני יודע, הנקו.”
"זה הסוף, הא?” הוא שאל, בגיחוך ציני קל.
שוב, הנקו מצא את הדרך שלו להשאיר אותי חסר מילים ותשובות לחלוטין.
קשה להסביר את פשר ההרגשה, כשאתה מרגיש שאתה עומד למות. להישרף בחיים. אתה יודע שזה יהיה כואב ומפרך. נשארנו שם זמן לא ידוע. אף אחד לא נכנס, ואף אחד לא יצא. לפחות לא עד שהוא נכנס, וסגר את הדלת מאחוריו.
"רילג'ן.” אמרתי, מרים את הראש שלי מהסורגים, שנשען סמוך לראשו של הנקו. שנינו היינו שעונים על הקיר בגבנו, עם הרגליים מקופלות בצורה זו או אחרת, הידיים שלובות מבעד לסורגים והראש שעון עליהם. ראשנו צמודים אחד לשני דרכם. הדבר היחיד שמנע ממני לחבק אותו היו הסורגים.
"הרסי.” אמר, מחייך אליי בחמימות. הסטתי את מבטי ממנו בגועל ברור, מתהדק כמה שהסורגים אפשרו לי אל הנקו, תופס בידיו. הנקו לא נותר פסיבי, הוא אחז בידי ברוך, סובב לרגע את פניי אליו וחייך אליי.
“אני מניח שהיה לכם מספיק זמן להיפרד?”
"להיפרד?” שאלתי, מקמט גבות. “חשבתי שאתם שורפים אותנו ביח - “ הידיעה שאולי החליט לשרוף רק אחד מאיתנו חלחלה לראשי, והביאה איתה תחושת בחילה לבטני.
בדרך כלל הם שורפים את הזוגות, כשהם לא מוצאים אחד מבני הזוג, הם מאשימים אחד בכישוף. אבל למה שישרפו רק אחד מאיתנו? שנינו היינו שם, כמו מוגשים להם על מגש של זהב.
"יש רק אחד. והוא מואשם בכישוף.” רילג'ן חייך, ואז ניגש לדלת הביתן ופתח אותה. “בואו.” הוא פקד על אנשים שלא יכולנו לראות.
לאחר מכן הוא הסתובב והצביע על הנקו. “קום.”
החלל בחזה שלי פתאום התרחב. והוא הגיע לכל מקום. לראש שלי, לצוואר שלי ולבטן שלי.
"לא!” משכתי את הנקו כמה שיכולתי, מחזק את האחיזה שלי בו בצורה כמעט מסוכנת, לא נכנע עליו. לפחות זה מה שחשבתי. שאני לא אכנע. לא משנה מה יעשו. אני לא אעזוב אותו.
כיום אני יודע שלא משנה כמה חזק הייתי מחזיק בו, עדיין היו תולשים אותו מאחיזתי.
בעוד רילג'ן פתח את הדלת לתאו, שני אנשים נכנסו פנימה. אפילו לא טרחתי להביט אליהם, הנקו מילא את עיניי.
"הרסי,” הוא אמר. “אין טעם להילחם בזה.”
"הנקו, אל תגיד את זה.” רילג'ן הביט מהצד, עיניו הקטנות מסתכלות עלינו בגועל מובהק. הנקו חייך וטפח על זרועי, שהייתה כרוכה סביבו.
הייתי מדמיין הכל בהילוך איטי, אלא אם כן קולו של הנקו היה שם כדי להחזיר אותי למציאות, "הרסי?”
"כן?”
"אני אוהב אותך.” הוא אמר כשקרעו אותו ממני, ואז נגרר, ונאבק להסתכל עליי עד השנייה האחרונה שלו בחדר, מנופף בזרועותיו ורגליו. הוא נאחז במשקוף הדלת ומשך את עצמו פנימה ברגע האחרון. “אני אוהב אותך כל כך.” אמר רגע לפני שהוא נמשך והדלת נטרקה. הפרצוף שלו כשהוא נאבק למשוך את עצמו פנימה, נחוש להיות איתי עוד רגע אחד... היה פרצוף שלעולם לא שכחתי.
באותו היום שמעתי דברים שמעולם לא רציתי לשמוע.
בהתחלה הייתה הדממה. הייתי בהלם. ניסיתי להתאושש אבל פשוט בהיתי בתקרה, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא הנקו. חשבתי על החיוך שלו ועל הדמעות שלו וההרגשה של העור שלו והריח שלו והעיניים הירוקות שלו.
וחשבתי על ריחות של עשן, שריפה ופחם, ואז הבנתי שאני לא סתם חושב עליהם, אני באמת מריח אותם.
והצרחות לא אחרו לבוא. מופע אימים מייאש ומתיש שגרם לי לרצות לסתום את אוזניי, אבל לא יכולתי להביא את עצמי להרים את ידיי ולהתעלם מהנקו. כי הנקו סבל והנקו צרח בכאב וזאת הייתה אשמתי, ואני גרמתי לזה. לא יכולתי לאטום את עצמי אליו.
כל כך רציתי שהצרחות יגמרו, אבל גם רציתי שהן ימשיכו לעולם, כי זה אמר שהוא המשיך להיאבק, המשיך לחיות.
אני לא יודע כמה זמן עבר עד שהוא כבה. אם אלה היו שניות, דקות או שעות. אני יודע שכשזה נגמר רווח לי שזה נעצר. שכבר לא כואב לו. ולמרות שהכאב שלו הפסיק, הבנתי מה נשאר ממנו – גופה מפוחמת, ושום דבר אחר. גופה מפוחמת מאדם שהיה עולם שלם. גופה שנותרה מאדם שכל מה שעשה בחטאיו הנוראים היה לאהוב אותי.
אף פעם לא בכיתי באמת עד אז, אף פעם לא חוויתי אבל כל כך מוחשי ואמיתי. אבל זה, זה הכה בי כל כך חזק, העובדה שהנקו היה לידי, שהרגשתי אותו, שהריח שלי עדיין היה על הבגדים שלי, ושעכשיו הוא כבר לא שם. הוא הלך. הוא מת.
הוא נרצח.
ובאותו הרגע איבדתי את עשתונותיי.
בכיתי. פשוט בכיתי עליו. מנסה לשטוף את האבל בדמעות. סגרתי את ידיי על אוזניי, כאילו נשארו צרחות להתחמק מהן, כאילו היה משהו שנשאר לא לשמוע מבליל הצרחות שרדפו את ראשי, הדהדו בו שוב ושוב. כאילו היה משהו שימלא את הדממה המחרידה שהוא השאיר מאחוריו. דממת מוות.
וכשהדממה העיקה עליי יותר מידי, צרחתי. צרחתי בלי פירוש, בלי מילים, ואטמתי את אוזניי בכפות ידיי עוד יותר. הדמעות המשיכו לזלוג, התזתי את האבל שלי לכל עבר, צרחתי עד שהרגשתי את החזה שלי נמעך, אבל המשכתי, כי קיוויתי שהכאב יעלם ויטשטש בצרחות, צרחתי, כי קיוויתי שאיפה שהנקו לא יהיה, הוא ישמע את הקול שלי. הוא ישמע ויחזור אליי.
את רילג'ן ראיתי כל הזמן. כל פעם שעצמתי את עיניי וכל פעם שהלכתי לישון, ובמהלך היום הוא תמיד בא לבקר, חוזר לדרוש בעלות על הכנסייה שנתן לי.
קח את הכנסייה, אמרתי לו, קח אותה ותניח לי.
הוא לא הניח לי.
כל מה שרציתי היה למות. והוא אמר שהוא לא ייתן לי. הוא החזיק אותי בחיים, מרתק אותי למקומי בשלשלאות כדי שלא אזיק לעצמי, כופה עליי לאכול ולשתות בכוח. הפכתי לבובה.
בימים הראשונים אחרי מותו של הנקו בכיתי, אבל אחרי שרילג'ן השתלט על חיי, לא עשיתי את זה יותר. כי בובות לא בוכות. ולכופרים? אין להם זכות לבכות.
אם היו שואלים אותי "אתה מאמין באלוהים?” הייתי משיב בשלילה. אומר שזה לא נכון, שהקיום שקרי. שזאת המצאה, טעות. אבל האמנתי. פחדתי, אבל האמנתי. קיוויתי שאם אדחיק את הקיום שלו האמונה תסור ממני יום אחד, ואז, אולי תהיה לי תקווה קטנה. אבל היא לא נעלמה, היא דבקה בי. ניסיתי להפסיק להאמין באל, להפסיק להתפלל אליו כל לילה ולילה שיחזיר את הנקו אליי. אבל לא הצלחתי. לא יכולתי.
כי האל היה הדבר היחיד שתמיד נשאר לצידי.
הדבר היחיד שהחזיק אותי שפוי היה הזקן. ניחשתי שמאחר שההורים שלי היו מאמינים הדוקים, הם לא היו מוכנים לראות אותי. אם הם בכלל ידעו עליי.
רילג'ן במכוון הביא את הזקן אליי, אומר שאסור לי לאבד את השפיות, כי צלם אלוהים בי, כי הנהגתי כנסיות ולמרות החטא, רוח אלוהים דבקה בי, אני צריך למות מוות טבעי בניגוד לשאר.
בניגוד להנקו.
הזקן לא בא בזמנים קבועים, הוא הקפיד לבוא כל יום, הוא ניסה להצחיק אותי וניסה לחייך אליי, אבל הייתי ריק. שמעתי את דבריו, חייכתי מבחוץ, אבל העיניים שלי לא חייכו איתי.
העיניים שלי היו מתות.
בפעם האחרונה שהזקן בא אליי, הודיע שהוא לא יחזור. הבטתי בו. “מה? למה?”
הוא חייך, מעביר יד בשיערו. “אני מזדקן. נהיה קשה מיום ליום להגיע לפה.”
רציתי להיאבק, רציתי להתחנן בפניו שיישאר איתי, שלא ילך, אבל השפלתי את ראשי לרגליי, מקפל אותן לעברי, משעין את הראש עליהן. “אני מבין.”
"אני יכול לומר לך משהו על הנקו?” שאל, מקפיץ אותי. הנקו. כמה זמן לא שמעתי את השם הזה, כמה זמן לא הגיתי אותו.
הנהנתי באיטיות, עיניי פעורות.
"הנקו היה כמו סערה. אבל - סערה שמכוונת כלפיי פנימה.” פתח הזקן. “הנקו היה אמיץ, אבל הוא היה טיפש. הוא היה פתוח מידי, כן מידי, הוא לא התבייש בעצמו ולא הבין מה נכון ומה לא נכון. הוא לא היה מושלם. הוא היה אידיוט גדול. והוא היה נהרג לא משנה איך, לא משנה בידיי מי.” אמר. “אני רק רוצה שתדע שזה לא אשמתך.”
כשהזקן הלך באותו יום, מדדה מחוץ לדלת, נפנף לידי, ואמר לי, “שלום.”
הוא לא אמר "להתראות,” הוא לא אמר "נראה אותך מחר". הוא פשוט נעלם.
מתתי זמן לא רב אחר כך. אני לא יודע מה הייתה הסיבה. אבל רווח לי כשמתי. קיבלתי מנוחה סוף סוף. עדיין צעיר, גם במושגים של שנים כל כך ישנות. וכשמתי, עדיין אהבתי את הנקו. אהבתי אותו כל כך שזה כאב לחיות.
-לאנשים שמרגישים שהם זקוקים את סגירת המעגל הזאת. כי אני בהחלט כן-
תנו לי לספר לכם משהו על העולם הבא; הוא לא קיים. כשאתה פותח את העיניים אתה כבר לא בן אדם. אתה פוסע מחוץ לגופה שלך, ואתה שקוף, ויש לך את אותם תווי פנים, ואותו גוף כמו שמתת, אבל אתה כולך בצבע. צבע יחיד. הצבע של ההילה שלך. אתה לא נהיה מותש או עייף ולא כואב לך. אתה משקיף על העולם, וצופה בזמן עובר. ואחרים איתך. מלאי של הילות ואנשים שעברו הלאה, לצד כדור הארץ המלא בהילות המשקיפות על אהוביהן חיים ומתים.
הנקו היה תמיד לידי. גיליתי את זה מאוחר יותר, כשההילות שלנו מצאו אחת את השנייה. ואחרי יותר משנה שהיינו בנפרד, כמעט אחזתי בו. רציתי לגעת בו ולהריח אותו, ולא יכולתי. ובגלל התענוגות האלו הצטערתי שלא הייתי בחיים.
אבל הוא עדיין שם, והוא עדיין אוהב אותי. ויש רגעים שזה לא משנה שאנחנו לא יכולים לגעת. יש רגעים שאנחנו פשוט צריכים אחד את השני. וכל כך שמחתי שהוא שם, ואני עדיין שמח. כל כך שמחתי שלא אבלה את שארית הנצח לבד.
צפינו בכדור הארץ, והזדעזענו ממרוצת השנים, והיחס אל אנשים כמונו. העובדה שגם כשהשנים חלפו, המין האנושי התקדם והתפתח, ועברנו מתקופות חשוכות – כמו התקופה בה אני והנקו חיינו – לתקופות מלאות אור, גם אז שנאו אנשים כמונו. גם אז רצחו אותם ורדפו אותם, בין אם זה במדינות עולם שלישי, בין אם זה במלחמת העולם השנייה, בין אם זה במדינות דתיות.
עדיין לא ניתנו לנו ההזדמנויות להיות שווים. הכל בגלל שאנחנו אוהבים את האנשים מהמין הלא נכון.
הנקו ממשיך לקרוא לי "אבי", ו"כומר", למרות השנים הרבות שחלפו, ולמרות שהפסקתי להיות כומר יותר משנה לפני מותי, ועדיין. הבדיחה השחורה שלו תשרוד שנים רבות, ידעתי. נתח גדול מהנצח.
לעיתים רחוקות, הנקו באמת רציני. אבל הנקו שאני אוהב הוא האדם הזה; המשעשע והנמרץ, הזה שספוג בציניות וחיוכים ממזריים. אבל גם את החלק הרציני אצלו, אהבתי כמו כל חלק אחר שלו. היה בו משהו אלגנטי ויפה כשהוא היה רציני.
"היי, הרסי," הוא אמר לי לפני כמה ימים. "קח אותי לכנסיה?"
"הא?" שאלתי, מבולבל.
"אני רוצה לראות… אם זה השתנה מאז."
הבטתי בו, בראש עקום. "אבל - "
"נו באמת," הוא אמר, מושיט את ידו ממש מול העיניים שלי. "בוא, או שאני אלך לשם בעצמי."
חייכתי, נותן לו להוביל אותי בדרכנו לכנסייה הקרובה. "אני כמעט יכול להתערב שאתה גורר אותי כדי לומר לי 'קח אותי לכנסייה'."
"יש למשפט הזה את הניצוץ הדרמטי שלו." הוא קרץ, מחויך. "קח אותי לכנסייה, אבי."
"אני לוקח."
"יופי. אני אחכה בשקט עד שנגיע."
"באמת?"
"באמת."
"יופי."
"אכן נהדר, אבי. קדימה. תוביל."
"אני מוביל."
"מעולה."
"נהדר."
ברגע הזה קלטנו ששנינו התמהמהנו בדרכנו, ולרגע, כמעט שהזדרזתי, ואז התחלתי לצחוק לנוכח העובדה שיש לנו את כל הזמן שבעולם.
אני לא יודע אם הנקו הבין את זה, אבל הוא התחיל לצחוק איתי.
"אבי, קח אותי לכנסייה בפעם אחרת, טוב?"
"בסדר גמור."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים זה היה טוב בערך כמו שזכרתי(: שרון
האמת שיצא לי לדבר על הסיפור שלך עם חברה. ממש כשפרסמת אותו בתחרות סיפורים.
אני דווקא אהבתי אותו יותר בתחרות, חוסר הליטוש היה יותר טוב לדעתי, אבל גם זה טוב בסופו של דבר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים תודה:) אני שמחה שאהבת אותו^^ אנג'ל
אני אישית מעדיפה את הגרסה הזאת, פשוט כי היו כמה חורים ממש גדולים בעלילה שהציקו לי אחרי שהבנתי אותם בגרסה הקודמת^^
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 9 שנים ו-4 חודשים הו, זה שונה מהמקורי Ortash
זה באמת בוגר יותר.
ו... חד יותר, אני חושב. אני לא ממש בטוח איך לתאר את זה.
אבל כל האהבה שהיתה לי לסיפור המקורי תקפה גם כאן ^~^
#הנקווהרסיזהלנצח
(עכשיו נצטרך לחכות שנים גם לפרסום של "אישה רעה"?)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-4 חודשים תודהD: אנג'ל
-
-
לפני 9 שנים ו-4 חודשים אני ממש אהבתי , וכל הזמן שקראתי התנגן לי בראש השיר take me to church Miaka (ל"ת)
-
לפני 9 שנים ו-4 חודשים תודה:) אנג'ל (ל"ת)
-
-
