פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 474 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-6 חודשים טנק בחצר I.V olokita
"אמא בואי מהר יש טנק בחצר".
אבל כשהיא יצאה לא היה שם לא טנק ולא נעליים, רק נגמ"ש פשוט עם ארבע לוחמים מאובקים ששאלו אותה בנימוס איך מגיעים לבגדד. "זה פשוט" היא ענתה להם בערבית, "נוסעים כאן ישר, אחר כך פונים שמאלה בין עצי הזיית ואז כל הדרך, דוך עד בגדד".
"אי אפשר לפספס" סיכמה בחיוך.
הם אפילו לא ענו. לא "תודה" ובטח שלא "סליחה על ההפרעה". אבל זה היה בסדר מצידה, היא כבר התרגלה לנוכחות הפולשים הזרים שהיו נכנסים לחצר המשק, דורסים בזחלי הכלים המשוריינים שלהם כל ירק שנבט שם, משמידים כל צעצוע שהיו הילדים שוכחים בשולי החצר. הרי כל המלחמה הזאת הייתה רק לטובתה. אז היא שתקה וקיבלה את הדין בהכנעה. עד שלא הייתה יכולה יותר.
זה קרה בליל יום התשיעי באוקטובר, בדיוק בעת שסיימה להשכיב את הילדים לישון. הוא, בעלה, כבר היה חצי מנומנם על הכיסא במרפסת. הסיגריה אמנם עוד נחה מתחת לאפו, אך אם היא לא תוציא אותה מפיו במהרה, סביר כי היא תיפול על רצפת העץ ושוב שרפה תתלקח ותאכל את מה שעוד נותר ממעונם הדל. אז היא מיהרה ושלפה את הסיגריה מבין דל שפתיו הפעורות למחצה והוא אפילו לא הרגיש, רק רטן קצת, הסתובב על צידו בישיבה ונרדם. אחר כך היא מיהרה לבדוק האם הבצק שהכינה טפח. כן, הוא היה תפוח ויפה. חלק כזה עם קרום מתוח דק דק ומבריק. למען האמת, זה היה הבצק הכי טוב שאי פעם יצא לה להכין, בצק מיוחד שטרם הכין אף אדם בעולם. בצק שהושקע בו מעט הזמן שעוד הייתה יכולה לתת מעצמה, בצק שמכין מי שנשאר לו רק עוד צ'אנס אחד בחיים. כי זה היה חשוב מאוד עבורה. אז היא חייכה והחליטה להמתין עוד שבע דקות, רק בשביל המזל.
אבל בשבע הדקות שהיא נתנה למזל יכולים לקרות הרבה דברים. במיוחד למי שנמצא בדיוק על אם הדרך בואך לבגדד. במיוחד בזמן מלחמה ובטח בשעת לילה מאוחרת. ואכן, למרות שתמיד הייתה נדיבה וחייכה אל כל אחד' גם אם דקה לפני כן הוא ירה אל כיוונה, ואף על פי שתמיד התחשבה באחרים, דווקא בלילה הזה, ערב התחרות הגדולה, המזל הטוב לא עמד לצידה.
פאטימה לא תכננה להשתתף במלחמה הזאת, היא גם לא רצתה בכך. באופן כללי היא הייתה נגד מלחמות ובאופן ספציפי היא הייתה טיפשה מכדי להבין את המשמעות הרחבה של המילה מלחמה. אבל היא ידעה לאפות. כן, לפאטימה היה כישרון אפיה שאין שני לו בעולם. את זה ידעו בני משפחתה ואפילו כל תושבי הכפר. אז הם שכנעו אותה והיא נרשמה לתחרות האפיה האזורית. וכשעברה בניצחון מרשים לשלב הבא, הם דחקו בה שלא תוותר ותיתן את הכל גם בתחרות הארצית. אז היא נתנה. אפילו יותר ממה שהיה לה.
"הניצחון הזה יוציא אותך ואת כל משפחתך מהארץ הזאת" אמרה לה מוג'דה שכנתה התומכת. "זה הצ'אנס הגדול שלכם לצאת מכאן" לחש לה בשקט השיח' של הכפר כשליוותה את בעלה אל המסגד לתפילת יום השישי. אבל פאטימה לא רצתה לעזוב, היא גם לא רצתה לנצח. היא רק רצתה להמשיך ולחיות את חייה עם משפחתה כפי שזכרה אותם לפני שהתחיל כל הסבל הזה. לפני שידעה להבחין בהבדל בין טנק לנגמ"ש, או מהו צבע מדי החיילים שלנו לאלו שלהם. "פאטימה, חביבתי" אמר לה בעלה, "דבר כבר לא יהיה כפי שהיה". אבל היא לא השתכנעה והכינה בצק שיסדר את הכל, מתכון שקיבלה מתנה מאלוהים. כזה שתופח גדול גדול. מלא באהבה, בחמלה ובזיכרון. בצק שהעוגה שתאפה ממנו תהיה כל כך מיוחדת עד שמי שיטעם ממנה ישכח את הכל ומיד ישוב בזמן לאחור, אל התקופה הקודמת, עוד לפני שכל המלחמה הזאת נפלה עליהם.
"סליחה" הוא קרא בקול רם. "סליחה, פה זו המפקדה של ג'ו?".
"לא אדוני זו טעות" היא ענתה בחצי ערבית וחצי אנגלית. אבל הוא לא הבין, לכן התקרב ודהר עם הנגמ"ש ישירות אל תוך החצר עד שנעצר ממש בקיר המטבח.
"יא וולי, יא חמאר. מה עשית?" צעקה פאטימה. אך הוא לא הבין דבר ורק התעצבן עוד יותר. אז הוא ירד ונעמד מולה סמכותי ומפחיד.
"תראה מה עשית לקיר" המשיכה פאטימה בצעקות ונופפה בידיה מהתרגשות.
"תרגעי, תרגעי" הוא ענה לה בשפה שלא הבינה בבדל הסבלנות שעוד נותר לו, "אנחנו נתקן את הכל" הוא המשיך וניסה להרגיע, אם כי יותר את עצמו. אבל היא לא נרגעה והמשיכה לצעוק. אז הוא סתר לה, בחוזקה. והיא נפלה ואולי אף איבדה הכרה לרגע או שניים. כי כשהתעוררה, כבר לא היה שם אף אחד, גם לא הנגמ"ש ולא בעלה. ממש אף אחד.
פאטימה המסכנה, מה עוד נותר לה בחייה? את הילדים והבעל לקח הצבא, קירות הבית נחרבו, ואפילו הבצק שהיה כה יפה ותפוח, נפל ונהרס עד שצורתו הזכירה מראה של לביבה לכל היותר. אבל היא לא ויתרה. את הבצק אספה לתבנית משומנת והכניסה לתנור. אבל הוא לא פעל. אז היא רצה אל אחורי הבית והדליקה אש בתנור הלבנים. וכשהאש הייתה חמה מספיק היא דחפה את התבנית בשתי ידיה, עמוק עמוק פנימה. והיא חיכתה. עד שעלה ריח נהדר מבין הלבנים.
העוגה של פאטימה נראתה אחרת. שונה מכל עוגה שאי פעם נאפתה. גובהה היה נמוך מאוד, ומרכזה נמוך עוד יותר. היא לא הייתה שחומה וגם לא לבנה, מן צבע חאקי אפרפר שכזה. לא מושכת למראה. בטח לא משהו שיזכה אותה בנקודות השופטים. אך זה לא עניין אותה כלל. כל שפאטימה רצתה היה לחזור אל הרגע הזה, אל הדקה הבודדה והעצובה הזאת לפני שהנגמ"ש נכנס בקיר המטבח שלה. אז היא אחזה את העוגה הלוהטת בשתי ידיה הנשרפות ונגסה בה חתיכה גדולה וחמה. פיה בער, לשונה נחרכה והיא יללה בייסורים בעת שבלעה את חתיכת העוגה.
והזמן אכן שב לאחור. בדיוק אל אותה הדקה, לפני שנכנס הנגמ"ש אל חצר הבית.
"סליחה" הוא קרא בקול רם. "סליחה, פה זו המפקדה של ג'ו?".
פאטימה פתחה את פיה לענות אך במקום מילים יצאה יבבה. מין כזאת זעקה של כאב, של צריבת הלשון והחיך ובכלל.
אבל הוא כבר היה מנוסה וממש לא הייתה לו יותר סבלנות בשבילה. בכל זאת, כבר פעם שניה שהיא מורחת אותו בדיוק על אותה שאלה, אז הוא רק אמר "תברחי", ותכף אחר כך ירה.
איי. וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-6 חודשים זה מעולה כל כך Ortash
אתה מדהים אותי.
עוד לא קראתי את הספרים שלך. אבל הם על רשימת הקריאה שלי ואני כבר ממש קרוב אליהם, אני רק צריך לסיים את "גאווה ומשפט קדום" והבא בתור הוא "עשרה חוקים פשוטים". אני לא יכול לחכות ^^
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-6 חודשים זה כל כך כיף לשמוע I.V olokita
-
-
לפני 9 שנים ו-6 חודשים Ortash (ל"ת)
-
