"הסתלק מכאן ואל תשוב עוד לעולם!"
כך למעשה אמרה לו דיאנה בדיוק באותו הערב, והוא, כל כך התרגש המסכן עד שפשוט הסתובב והלך ממנה. כך, בלי לומר עוד מילה, השפיל עיניו אל הרצפה ונעלם בהליכה שפופה ונעליו מצפצפות ברעש מחריד עם כל צעד שעשה.
זה לא היה בוקר כמו כל אותם ימים קודמים. היה בו משהו אחר, מיוחד יותר. יום כזה שקורה רק פעם אחת בחיים אצל אנשים סטנדרטיים.
ובילי בהחלט היה סטנדרט.
הוא תמיד רצה להיות ליצן והיא רצתה להיות מלכה. כך היה בגן, אחר כך בחטיבת הביניים, בצבא ואפילו בחדר הלידה כשעומר נולד. אבל בזמן שאצל דיאנה התחדדה לקראת גיל ארבעים ההבנה שלעולם כנראה כבר לא תהיה עוד מלכה, בילי המשיך להאמין, לא רק עבור עצמו. כי היתה בו מספיק אמונה גם בשבילה. והוא ידע שאם רק יצליח לשים לה את היהלום שקנה לה על האצבע, אזי גם היא תאמין בסופו של דבר.
"תראי, תראי" היה מתלבש בבגדים מוזרים, מאפר את פניו וחובש פאה מצחיקה לראשו, לאחר מכן היה מבקש ממנה למחוא לו כפיים ועומר הקטן היה יושב וצופה מהצד, בקושי מחזיק את גופו, מתנדנד קדימה ואחורה כמנהג התינוקות.
"הוקוס פוקוס" הוסיף בילי ונפנף מעל הילד במטה קסמים עשוי ענף עץ יבש שמצא בגינה, "הממזר שלנו יהפוך לקוקוס".
"זה לא מצחיק" צעקה דיאנה ורצה אל הילד עד שהרימה אותו מהרצפה והעיפה בבילי מבט חדור כעס. "אבל הקסם המיוחד שלי" ניסה בילי לבקש שתשיב אליו את הילד אך היא כבר החליטה, "לא יקום ולא יהיה, מילים כאלו אף אחד לא יגיד בבית שלי."
אז הוא ניסה בדרך אחרת ועוד אחת ועוד, בכל זאת יום מיוחד שכזה אסור לפספס. אבל כל התעלולים שניסה לעשות כלל לא צלחו, ההפך מכך, היא כבר הייתה כעוסה ולו כבר כמעט ואזלו הכוחות.
ומוצא אחרון שהיה לו ללץ, למשוך לה בכח באצבע. וקולות נפיחה מבטנה ופתאום, קול מלכה מבפנים התפוצץ לה.
איי. וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
