פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1944 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים אמנזיה - פרק 4 אנג'ל
דבר טרום פאנפיק:
שם הכותב (נכון לכאן, כינוי): להלהלה אנג'ל.
שם היצירה: אמנזיה.
דירוג: נראה לי ש PG, על קללות ואלימות. האלימות לא קריטית, אבל מפורטת, אני לא חושבת שהיא במצב כזה מזעזע, אבל אם יש לכם משהו נגד אלימות כדאי שתוותרו :O
פאנדום: אינויאשה.
שיפ/דמויות ראשיות: לעת עתה אלה אינויאשה וקגומה.
שיפ - לעת עתה ג'ן. כמובן שיהיו את השיפים הרגילים.
ויתור זכויות - כל הזכויות למיניהן על כל הדמויות שייכות לרומיקו טקהאשי המהולל. אלא אם כן אני אצור דמות. ואז אני אודיע לכם.
הערות: אז הנה. הכל באנימה מתחיל מההתחלה. אז לאלו שלא ראו אותה לא תהיה בעיה.
הקדמה: אנחנו בתקופה הסנגוקו ביפן (מאמצע המאה החמש עשרה עד תחילת המאה השבע עשרה), תקופה בה, מסתבר, קיימים שדים. אז בעוד השדים האלו שורצים כמעט בכל פינה, קיים קרב בלתי נגמר על כוח בין השדים לבין בני האדם.
נערה מופיעה, למרגלות באר בה בני האדם משליכים עצמות שדים מתים, רק עם הבגדים לגופה והנעליים לרגליה. הכוהנת במשלחת שמגלה אותה, מזהה אותה כגלגול נשמתה של אחותה המנוחה, קיקיו. כוהנת רבת עוצמה שמתה לפני חמישים שנה.
בתקופה ההיא, אבן, ושמה שיקון נו טאמה, שמחזיקה בתוכה כוח אדיר, היא מקור למלחמה. האבן נעלמה לפני חמישים שנה. ועם הנערה, היא הופיעה שוב.
~~~
"למה לעזאזל - ?" אינויאשה, שעסק בבחינת הנוף, היה מופתע לראות את קגומה משתרכת אחריו. ואז הביט לעבר כתפיה ועיניו התרחבו.
"מיוגה?"
קגומה זקפה גבה והופתעה כשאינויאשה הושיט יד לעברה והרים יצור קטנטן בשתי אצבעותיו. היצור הקטנטן - והזקן - האחד שהעיר את קגומה קודם לכן. היא לא שמה לב מתי נתפס בבגדים שלה. הוא היה עד כדי כך קטן שלא הרגישה במשקלו כלל. "מה אתה עושה כאן, מיוגה?"
"באתי לעזור לך!" אמר, מקפץ על ידו.
אינויאשה הזעיף פנים ושחרר אותו על ראשה של קגומה. "ואני מאמין לך."
"מי… הוא?" קגומה התערבה, מצביעה מעל ראשה.
"שמרתי על אינויאשה כשהוא היה ילד."
"הממ… יורשה לי לשאול… כמה קטן אינויאשה היה כשהוא היה ילד?"
"דיי גדול."
"אוי לי."
אם הייתה לאינויאשה אפשרות להזעיף את הפנים עוד יותר, קגומה הייתה בטוחה שהוא עשה את זה באותו הרגע. הוא הזיז את אוזני הכלב שלו בעצבנות מסוימת, שהעידה בשקיפות על אי נוחות. "בכל מקרה, מה את עושה פה, מטומטמת, זה העניין שלי!"
"מה העניין שלך?"
"זה עניין משפחתי, כביכול," אמר מיוגה בעודו התיישב על ראשה של קגומה. "חרב חושלה, מאחד מניביו של אבא שלו."
"חרב חושלה מניב? סליחה?" קגומה הופתעה.
"הא. אולי לא היית מודעת לזה, אבל אינויאשה הוא הילד הממזר של מלך שדי הכלבים."
"וזה אומר?"
"שהצורה המקורית של המלך ההוא, היא זו - " מיוגה ירד אל כתפה, גרם לה להסתכל עליו ואז הצביע לעבר הנוף שלהם. הם עמדו לצד מצוק וראו עמק יפהפה שבמרכזו - שלד ענקי. של שד ענק.
"זאת הגופה של אינו נו טאישו. מלך שדי הכלבים."
קגומה פערה את פיה. כל שן מפיו של השלד - שנראה מרחוק - הייתה, שיערה, בגודל שלה עצמה. השלד היה עצום למראה, ובאמצע העמק, הוא עכר ממראהו, אפילו ממרחק. כל העצים והפרחים היפהפים שהיו במקום הזה נגרעו מהשלד של כלב ענקי, עטוף בשריון מלחמה.
"בכל מקרה." אינויאשה קטע את ההתפעלות. "יש חרב. חשובה. וסשומארו מנסה להשיג אותה. אנחנו צריכים למהר. אם אני אשיג אותה הכוח שלי יהיה עשרים מתוך עשר."
"נהדר." קגומה נאנחה.
"הו, לא דיברתי אלייך. דיברתי אל מיוגה. את נשארת פה."
"סליחה?"
"אהא."
קגומה צמצמה את עיניה בתגובה, עייפה מכדי לתת תשובה נאותה. מיוגה, לעומתה, בתנועה מעט חוששת, זינק מכתפה אל כתפו של אינויאשה.
אינויאשה חיפש איך לרדת משם. ואז הוא ראה - שדי שלדים מעופפים שנקרו בדרך. הוא זינק, תפס בזנבו של אחד מהם ונחת. לאחר מכן, טיפס עליו.
ובלי אזהרה קגומה זינקה על גבו, בדיוק ברגע שעמדו להמריא. וכשנסקו לשמיים, היה מאוחר מידי להחזיר אותה.
"את - חתיכת - " אינויאשה התפלא, מסובב את ראשו אליה.
היא חרצה את לשונה לעברו וסגרה את עיניה במין תגובה ילדותית משהו, שאינויאשה בחר להתעלם ממנה.
"טיפשה."
"אידיוט."
הם שתקו כמעט עד שהגיעו לשם, להפתעתו הרבה של מיוגה, שהיה בטוח שאינויאשה יחזור אחורנית. טוב, הניח, אינויאשה היה קצר רוח. הוא ציפה לרגע הזה. ברגע שהוא גילה שיש לו מורשת, שיש לו משהו שהורישו לו, הוא שאף אליו. והוא לא היה נותן לבטיחות של אף בת אנוש לעכב אותו.
השניים שתקו עד שאינויאשה הרגיש צורך להגיב.
"אם היא רוצה למות, שתמות." אינויאשה מלמל.
"אוסו - " קגומה קטעה את עצמה באומרה.
"חתיכת - " אינויאשה השתיק את עצמו.
הציפור השלדית הטיסה אותם היישר לתוך פי השלד, וירדה בגרונו לעבר בטנו, קגומה נחרדה.
המחזה היה נורא. השלד היה עמוס עד לחציו בגולגלות אדם, בשלדי אדם, בחניתות, חצים, קרעי בד. המקום היה אסון, והיא לא רצתה לחשוב לעצמו מה עשה אינו נו טאישו לפני שמת. היא הניחה שהוא נרקב כל כך שבשרו נעלם, ושמחה שכל הדם נמוג ממנו ממזמן.
כל מה שעשתה היה להסתכל סביב, המקום היה לחלוטין מחריד. לא הייתה לה דרך אחרת לתאר את זה. והיא נרעדה כשירדה מהציפור, על קרקע שעשויה מעצמות המתים, מוקפת בלא אחר משלד, שהדבר היחיד שהחזיק אותו היה שריון מלחמה עצום.
"סשומארו!" אינויאשה קרא לעבר כיוון מסוים, קגומה הביטה לעברו, היא ראתה את השד, לצד מלוו, רוכן מעל שטח חלק לחלוטין - באמצע כל הכאוס של העצמות והגולגולת - מעל חרב חלודה וישנה, עם ניצב זהוב, ומושך.
שום דבר לא קרה.
למרות חוסר השינה, קגומה יכלה לראות שזאת לא הפעם הראשונה שזה לא קרה. המבט על פניו של סשומארו היה, ללא צל של ספק, מיואש. הוא היה ככה כבר לא מעט זמן, ניחשה.
אינויאשה התפלא, והתחיל לצחוק. "אה, מסתבר שהוא לא מתכנן לתת לך את מה שהוא הוריש לי." הוא גיחך בבוז. "אתה רוצה להסתכל עליי מלמעלה עכשיו?"
סשומארו התקדם בצעדים מהירים וגדולים לעבר אינויאשה, הניף את ידו, והטיח אותה, כשהיא מוקפת בזוהר ירקרק.
אינויאשה התחמק ברגע האחרון. הוא זז הצידה ונתן לידו של סשומארו לפעור חורות בגולגולות במקום בו עצמו.
"אולי אם אהרוג אותך, ישבר החותם על החרב הזאת." אמר סשומארו. "כדאי לי לנסות."
אינויאשה התחמק שוב, הפעם מהשוט עצמו, הוא זינק הצידה ושלף ציפורניים.
סשומארו ואינויאשה החליפו מהלומות, ולאחר אינויאשה הוטח אחורנית בעוצמה, הוא נגרר על הגולגולות לרגליו ונאלץ לטמון את ידיו באדמה כדי שלא יוטח על הקיר, ולמרות שהצליח, הוא עף אחורנית למרחק מרשים. סשומארו לא חיכה, הוא זז במהירות לא אנושית ולאחר שנייה זז מקצה האחד של המקום לקצה השני, מול אינויאשה, וידו הייתה מונפת ומוכנה להצלפה. אינויאשה מיהר להתגונן מאחורי הקימונו שלו.
ברגע שהצליח להתחמק, שיסף לכיוונו של סשומארו בציפורניו, אבל סשומארו, בקלילות מסוימת, הצליח לתפוס את שורש כף ידו והטיח אותו לצד האחר של המקום. לאחר, זז במהירות שוב והצליף בשוט שלו. אינויאשה הספיק להתחמק שוב והגולגולות שספגו את המכה במקומו התמוגגו בקול תסיסה.
קגומה בהתה בגולגולות בהלם. מעשיו של שד מלא - אלו המעשים. והיא חשבה על אינויאשה, העריכה את כוחו והבינה שחשבה שלאינויאשה לא היה סיכוי כלל. אך, בניגוד לציפיותיה, איכשהו, הצליח ליצור חתך לאורך הלחי של אחיו, וסשומארו, הוא - כמעט יצר חור בידו של אינויאשה, אם הלה לא היה זז. התוצאה, למעשה, הייתה כוויה מורעלת על ידו, אבל לא גרועה כמו שהייתה יכולה להיות אם לא היה מתחמק.
אינויאשה לא היה ביתרון. גם ילד בן שלוש היה יודע - זה לא היה קרב הוגן. סשומארו, בהשוואה לאינויאשה, היה שד מלא. היא הביטה על סשומארו וחרדה.
סשומארו כן הרגיש טוב יותר מאינויאשה. הוא ידע שאחיו ברמת נחיתות. אבל לא שם לב - אינויאשה הביט לעבר המשטח, וראה שבהשוואה לסשומארו, הוא יותר קרוב אליו. במהירות, הוא זינק לעברו, התעלם מסשומארו בתהליך, ומשך את החרב.
קגומה, מיוגה, והיצור דמוי הקרפד עצרו את נשימותיהם לשנייה. אבל - אינויאשה לא יכל למשוך את החרב ממקומה.
"זה לא היה צפוי." מלמלה, מופתעת לחלוטין. אינויאשה קילל וזינק הצידה מעוד מתקפה, והשניים חזרו להחליף מהלומות.
קגומה, הביטה במתרחש, תוהה אם עליה להתערב או לא - היא תהתה מה תוכל בכלל לעשות, בלי החצים והקשת שלה, והיא הייתה כל כך עייפה שתהתה אם בכלל הייתה יכולה להועיל גם אם הייתה מנסה. טיפשה, חשבה לעצמה. איך העזת לשכוח את הנשק שלך. זה היה כל כך צפוי, שיקרה משהו רע.
ואז הוסחה מרעש צדדי.
העוזר קרפד של סשומארו - ג'אקן? כן. ג'אקן. ניגש לחרב. הוא ניסה למשוך אותה ממקומה בעצמו.
"היי!" קראה, מרימה גולגולת בידה, ורצה לעברו תוך כדי השלכתה. "מה לעזאזל אתה עושה?"
"לא מעניינך, בת אנוש!"
בת אנוש, בת אנוש, בת אנוש. המילה הדהדה בה. אינויאשה, שקרא לה שוב ושוב, ובזלזול, 'בת אנוש', עלה בראשה, והיא רתחה. היא הרימה עוד גולגולת ותוך כדי ריצה השליכה גם אותה. היא פספסה, ותהתה אם היא צריכה להשליך את האשמה על הגורם הברור שהוא העובדה שהיא לא ישנה שלושה ימים, אבל לאחר שזרקה עוד גולגולת, הגיעה קרוב מספיק, היא גרמה לעוזר של סשומארו לסגת, ותוך כדי הגיעה לעבר המשטח.
הלה הרים את המקל שלו, רוצה לפגוע בה, וכאינסטינקט היא תפסה בדבר היחיד שהיה מלפניה כדי לחסום אותו, ומשכה.
החרב שוחררה מהמשטח.
"או...אופס."
ג'אקן השתנק ונעצר במהלכו, אינויאשה וסשומארו, שהחליפו מהלומות, מרוב הלם, הוטחו לשני צדדים שונים של השלד והתבוננו בה בתדהמה. אינויאשה פער את פיו ועיניו נפערו בהלם, סשומארו פשוט זקף את גבותיו בהפתעה. מיוגה, על כתפה, הביט בה בעיניים גדולות.
"בת אנוש?!" צרח ג'אקן למולה. "לא ייתכן!"
"שקט, ג'אקן." סשומארו פקד עליו והתקרב לעבר קגומה בצעדים קטנים. מיוגה, בהפתעה, קיפץ מעל הכתף שלה וברח משם בקפיצה חרדה.
"את באמת בת אנוש?"
היא נדרכה בכל גופה, והרימה את החרב הדקה - מסתכלת עליה, ולא לקח לה זמן רב להבין - הדבר החלוד והישן הזה לא יגן עליי מפניו. היא לא ידעה איך להשתמש בחרב. "בפעם האחרונה שבדקתי, כן."
הוא השתהה לשנייה בדיבורו. "אני חושב שאת משקרת." הוא המשיך להתקרב אליה.
"ל-לא." היא מעדה בלשונה. אולי אמרו שהיא גלגול נשמה של כוהנת מתה, וקראו לה מופקרת בגלל הבגדים לגופה, אבל אף אחד לא אמר שהיא עשויה להיות שד. היא הופתעה כל כך שהיא לא ידעה איך להגיב.
סשומארו שתק, אבל המשיך להתקרב אליה בצעדים מאיימים למראה.
"תתרחק ממנה, סשומארו!" אינויאשה זינק ונעמד בין סשומארו לבינה. היא הייתה מופתעת, וניסתה לחשוב על סיבה שהוא יגיב ככה, והשם המוכר עלה בראשה - קיקיו. הוא הסתכל עליה וראה את קיקיו.
"תתרחק, אינויאשה."
"אני לא זז." אמר, הבעתו כמו מאתגרת את סשומארו. "אל תעז לגעת בה."
סשומארו לא מש ממקומו. "זאת הבעיה שלך."
"מה?"
"אתה אוהב בני אנוש, לא?" הוא חייך. אבל לא חיוך רך, חיוך הרסני. קודר. "השאיפה שלך אליהם, אל בני האנוש - זאת הבעיה שלך, אינויאשה. כשאתה מסתכל עליהם במקום לראות אויבים, אתה רואה בני ברית. הסיפור של אבא שלנו דומה. ובגלל זה הוא סיים ככה. הוא יכל לחיות עוד מאות ואלפי שנים, אם רק היה בוחר בשדים. אבל הוא בחר להגן על בת אנוש, אמא שלך."
הוא ניסה להוציא את אינויאשה מכליו, בכוח. "אין לך שום זכות לשפוט שום דבר, ואף אחד, סשומארו. מה אתה בכלל יודע? מה אתה יכול לומר?" שאל, קולו מזלזל. "האחד שאבא נטש הוא לא אני, הא? הוא אתה."
סשומארו התעלם מדבריו, קולו יציב. "אבינו היה אוהב בני אנוש, ובגלל זה הוא מת. בגלל אמא שלך. אתה יודע - אני רואה שאתה מחבב אחת במיוחד, ורבים שמעו על הסיפור שגרם לך להיות מרותק לעץ לחמישים שנה, אח יקר. כל כך יפה מצידך, כמעט למות למען בת אנוש שתקעה בך חץ." אמר, כל מילה פגעה באינויאשה כמו סכין. "אני אפסיק את זה עכשיו."
"לא. אל תעז לגעת בקיקיו!" היא צפתה בגבו, ולא יכלה לקלוט אם הוא מצטער על מה שאמר, או אם הוא בכלל שם לב להבדל בינה לבין קיקיו. היא הבינה שהיא צדקה, והייתה בטוחה שלה עצמה הייתה חשיבות אפסית בעיניו, אז ידעה שתהיה מופתעת אם הוא יושפע מזה.
סשומארו לא טרח אפילו להיעמד מול אינויאשה.
אם קגומה חשבה שאינויאשה היה מהיר, סשומארו היה מהיר פי שתיים, והיא בקושי יכלה לראות את קווי המתאר שלו כשנע, היישר למולה.
לאחר, לקחה צעד אחורה, אבל היא לא יכלה לעשות כלום כשסשומארו הרים את ידו. בהינפה, נבלעה בין ערמות על גבי ערמות של רעל סגול. איתה, גם החרב נעלמה.
"סשומארו, ממזר!" אינויאשה מיהר לעבר סשומארו, הוא איבד את השליטה העצמית שלו לחלוטין. סשומארו הושיט אליו את ידו במטרה להסיט אותו מדרכו, אבל אינויאשה הצליח להסיט את סשומארו ולגרום לו להיגרר אחורנית. פתאום היה שינוי אדיר ביחסי הכוחות. הוא קיפל את אצבעותיו כל כך חזק שסשומארו יכל לשמוע את עצמותיו, גם ממרחק. והמבט שלו, גדול וזועם, היה רצחני.
"איך אתה מעז." אמר, מדגיש כל מילה. הוא זעם, ללא ספק, ואז פתח את פיו, פער אותו, וצרח. "איך אתה מעז לקחת אותה ממני!"
"בת אנוש ותו לא, אינויאשה." סשומארו חייך, ופניו נראו מעוותות. "ואם אתה חושב שהיא יותר מזה, אתה טועה."
בשניות הבודדות מאז מותה, אינויאשה הבין שזאת לא הייתה קגומה שהוא דאג לגביה. זאת הייתה קיקיו. תמיד קיקיו. אבל באותו הזמן הזעם כילה אותו כל כך שהוא לא יכל לחשוב, שמה של קיקיו התנגן בראשו, ובצורה עיוורת לחלוטין, הוא פשוט פעל.
הוא נסג ממכה שסשומארו הטיח לעברו, ולאחר, זינק מעט ובצורה עיוורת לחלוטין, כיוון את טלפיו ותקף. הוא היה מהיר. ממש מהיר. כל כך מהיר שבפעם הראשונה, סשומארו - החזק והמהיר ביניהם - לא הספיק להתגונן. דם ניתז. אינויאשה וסשומארו שניהם, בהלם, נותרו חסרי מעש לשנייה. אינויאשה הביט על טלפיו, המגואלות בדם, ואז על פניו של סשומארו, שהסימנים שטלפיו הותירו בהן עדיין דיממו. מתחת לעינו של סשומארו עד ללסת.
ואינויאשה הרגיש טוב, מסופק, מופתע, אבל - "נהנינו כל עוד זה נמשך." סשומארו אמר, ואז, באחת, קטע את כל האופוריה המדומה שאינויאשה שקע בה, המחשבה על היכולת שלהם להשתוות, חצי שד ושד מלא, כשריתק אותו מצווארו היישר לעבר רצפת הגולגולות באבחה, אינויאשה פלט אנקת כאב.
"הגיע הזמן שאני אתנהג ברצינות."
מול עינו של אינויאשה, סשומארו שינה את צורתו. פניו נמתחו ושינו את צורתם, הפכו כלביים, גופו זהר בצבע אדום נוגה, ואנרגיה מטורפת הקיפה אותו. האנרגיה גדלה וגדלה סביבו, והמשקל שהופעל על צווארו של אינויאשה - לאחר, השתנתה התנוחה אז הופעל על בטנו - הלך וגדל. לבסוף, תפס צורה של כלב ענק, לבן פרווה, שכל חלקיק בהופעתו שידר מלכותיות. אכן, היה משני בגודלו לאביהם, כמובן. הוא לא היה אפילו חצי ממנו, אבל הוא היה כל כך גדול ביחס לאינויאשה, שהיה ממש מזערי בהשוואה אליו.
אינויאשה סינן קללה כשסשומארו הפעיל משקל הולך וגודל על בטנו, גורם לו להשתעל, ואז שרט אותו עם ציפורן רגלו הענקית, והטביע אותה לעברו ביחד עם משקלו. אינויאשה ירק דם ותקע את ציפורניו ברגלו של אחיו. הוא גרם לסשומארו להרים את רגלו כמתוך אינסטינקט.
"לעזאזל." מלמל כשמיהר לקום לפני שהרגל רמסה את העצמות שעליהן שכב עד לפני רגע. הוא השתעל שוב לידו, ואז מחה את הנוזל האדום שיצא משיעולו על הקימונו שלו. הוא הסתכל על סשומארו, בדמותו הענקית, והתחמק שוב מרגלו, כמו קרצייה קטנה, סשומארו רצה למעוך אותו.
אינויאשה זינק והביט בפניו של סשומארו, הוא הניף את ידו ושיסף את פניו של סשומארו בטלפיו. אבל סשומארו נמלט ברגע האחרון, פתח את פיו לרווחה וסגר את שיניו הגדולות סביב אינויאשה.
אינויאשה הסתכל עליו, הכאב החד עמעם אותו, עיניו הגדולות של סשומארו, הסימנים שצוירו על פניו, כשנראו אנושיים, עדיין הוטבעו על פניו של הכלב הכסוף.
עיניו של הכלב זהרו, באותו הקור שזהרו בדמותו האנושית. ואינויאשה ניסה לשרוט את קו הלסת שלו, וניסה להכניס אצבע לעינו, אבל לא הצליח, כי סשומארו ניער אותו, כמי שמתכנן לרכך את טרפו.
סשומארו ניער את ראשו ימינה ושמאלה, ואינויאשה הרגיש כאילו הוא עתיד להיקרע לשניים. למזלו, לא נלכד בין הניבים הארוכות, והשיניים השטוחות היו אלו שתפסו אותו ולא חדרו דרך גופו, אבל זה לא הועיל; הוא הרגיש את עצמותיו נמעכות באיטיות.
ואז, משהו הושלך בקשת. משהו חד. אינויאשה הסתובב, וטסאיגה הייתה באוויר, בדרכה אליו. הוא תפס אותה.
"אני לא פה לשתי שניות ואתה נאכל, אינויאשה?!" צרחה נשמעה מלמטה וזאת הייתה היא, קגומה, בריאה ושלמה. כן, היא נראתה אפילו יותר עייפה משהייתה קודם, אבל רוח קרב ניצתה בעיניה.
"מה לעזאז - ?"
"פשוט תעשה משהו!" היא צרחה, היא נראתה בסדר גמור, ואינויאשה קלט שאבן נפלה מעל ליבו.
אינויאשה רצה לנהוג במהירות, באמת שהוא רצה. אבל הוא הביט בלהב של החרב והבין משהו. משהו מאוד חשוב.
החרב הזאת לא תוכל לחתוך נייר.
"מה לעזאזל." הוא מלמל, ולאחר נאנק כשסשומארו ניער אותו שוב. "החרב הזאת חסרת תועלת!"
הוא הרגיש את השיניים סוגרות על בשרו והכאב החד עמעם אותו, בעודו התלבט מה לעשות, הבין שהצלעות שלו ימעכו אם לא יעשה משהו בשניות הקרובות. אז פעל במהירות וכאלטרנטיבה, דקר את סשומארו בעינו, חסר תקווה שזה באמת יפעל.
למזלו, הוא הגיב, קול יבבה נפלט מפיו של אחיו, ולסתותיו הורפו, אינויאשה נפל מפיו ונחת על רגליו באורח פלא, מזנק אחורנית.
ואז, כשפיו של הכלב היה פנוי, הוא התחיל לריר, ריר בכמות גדולה כל כך, שנטף מחוץ לפיו ונחת על הגולגולות. אבל זה לא היה ריר רגיל. הריר האלה הדיף אדים ירקרקים, וכשאינויאשה שאף אותם לקרבו, הוא השתעל מיד.
"לעזאזל," מלמל. "מיאזמה."
קגומה הסתכלה סביבה, ואז ראתה את מיוגה. "קגומה, תברחי!"
"מה?" היא שאלה בבלבול.
"אלה אדים רעילים, תברחי!" אינויאשה צרח, בדומה למיוגה.
"לאן?!"
"למעלה!" הוא הצביע. וכשראה שלא עשתה דבר, "עכשיו!"
קגומה התבוננה על אינויאשה, ואז על מיוגה, ומיהרה לטפס על צלעות השלד המחוספסות למגע בעקבות מיוגה, מתבוננת גם בג'אקן, שהחל לטפס במהירות גם כן, לוקח גם בסרבול את המטה שלו.
האדים הירוקים החלו למלא את השלד, ואינויאשה, שאמנם היה שד למחצה, לא יכל לסבול את האדים גם כן. אבל הוא היה עסוק - סשומארו כיתר אותו. הוא התחמק מכפותיו של סשומארו ושיסף עם החרב חסרת התועלת, למרות שהיא הצליחה להרתיע - ולו במעט - את סשומארו.
האדים החלו לחנוק אותו, והוא התחמק מסשומארו ובלית ברירה - נס על נפשו. הוא זינק תוך כדי היעזרות בשלד של אביו בדרכו למעלה, תוך שניות מעטות הוא נשען על הלסת. ראייתו היטשטשה מעט ואיבריו הפכו רדומים.
מבלי לשים לב, סשומארו סגר עליו את מלתעותיו מאחורה ומשך אותו איתו, למטה.
"לא שוב," אינויאשה נאנק בכאב. "אתה תהרוג את עצמך, אידיוט!" צרח לעברו, בידיעה שכמעט לא קיימים השדים שיכולים לגבור על מיאזמה - גם לא שלהם. וסשומארו לא היה אחד מהם. אחרי הכל, מיאזמה הייתה, בסך הכל, אדים רעילים ששדים במצב מלא הפיקו.
אינויאשה החליט שאם הקטע הקודם בינו לבין סשומארו שוחזר, אז לשחזר את מה שעשה קודם לא יהיה נורא. הוא דקר אותו בעין שוב.
סשומארו, שממילא היה חלש מהמיאזמה, גם הרפה את האחיזה בלסתותיו וגם סיפק לאינויאשה תנופה למעלה.
קגומה, יחד עם מיוגה, שהייתה מחוץ לשלד, על מוטת כתפיו העצומות של אינו נו טאישו - שלא היו מספיק עצומות, מסתבר, אלא גם גדלו אף יותר באמצעותו של שריון המלחמה שלו - התבוננה בקצה של הכתף עליה שהתה שעה שהיא התנפצה וסשומארו ואינויאשה - שנתפס בפרוותו של סשומארו - פרצו ממנו.
אינויאשה התנדנד מפרוותו של סשומארו וזינק לעבר קגומה, נושם אוויר נקי ממלוא הריאות. הוא הרגיש טוב יותר מיד.
"אינויאשה!" קגומה התכופפה אליו, ופלטה אנחת רווחה. "אתה בסדר."
הוא נופף בידו, "כן, אני בסדר גמור." הוא נעמד, פניו פנו לסשומארו.
ללא הקדמה, הוא רץ לעברו, ידו משספת בחרב, והסיבה היחידה שהצליח לעורר נזק כלשהו עם החרב הפתטית ההיא היה שסשומארו שאף הרבה יותר אדים משהוא עצמו שאף.
הוא נסג אחורנית כשסשומארו החל להתפרע במקומו, מנער את ראשו וחושף את שיניו.
"זה היה ממש לא רע, אינויאשה!" קגומה אמרה, מיוגה על כתפה. "המהלומה האחרונה פגעה."
"באמת, קגומה? באמת?"
היא הנהנה.
"החרב הזאת לא יכולה לחתוך. אין לנו שום סיכוי. או יותר נכון, אין לך שום סיכוי. אני לא יכול לחלץ את שנינו עם הכוח שלי."
"מה אמרת?" שאל מיוגה. "אה.. אני.. אה.. יש מקום שאני צריך ללכת אליו."
מיוגה נעלם מהאופק.
"הוא ברח." קגומה זקפה גבה.
"מיוגה הקשיש בורח ובצדק."
"אה?"
"לא שמעת מה אמרתי קודם? רמזתי בגסות שתמותי."
קגומה הביטה בו, ואז, כשקלטה את מילותיו, דמעות עלו בעיניה.
"וואו - רגע - מה - אה - גרמתי לך, אה, לבכות?"
"לא, אני צוחקת!" היא צרחה עליו בעצבנות. "ברור שאני בוכה, אני מותשת! אם החרב חסרת התועלת - כמו שאתה קורא לה - לא הייתה מצילה אותי, הייתי מתה!"
"מאיפה את יודעת?"
"זה מה שמיוגה אמר, כי אבא שלך אהב בני אנוש אז החרב הגנה עליי!" צרחה, הדמעות נוטפות על לחייה. "ואני כל כך עייפה אני רוצה לישון! ובפעם האחרונה שהלכתי לישון התוכנית שלי כל כך לא הייתה לקום ולמות ואין לי כוח ואני עייפה וכואב לי מהטיפוס ובחיי שזאת פעם אחרונה שאני לא ישנה כל כך הרבה! אני לא רוצה למות כשאני מרגישה כל כך עייפה!" היא לקחה נשימה עמוקה, כי את הנאום האומלל אמרה בנשימה אחת, ולאחר התחילה לייבב.
"אוקיי, אוקיי הבנתי!"
"מה אכפת לי אם הבנת, אמרת בעצמך שאנחנו לא יכולים לצאת מפה ביחד!" עוד יבבה.
"תפסיקי לבכות! אני אגן עלייך כדי שתוכלי לישון, מעצבנת!" אינויאשה פלט ומחוסר היכולת לעמוד ליד בנות - ועוד בנות אנוש - שבוכות, הוא חזר לסשומארו.
קגומה הפסיקה לבכות רק מההלם.
"לעזאזל," אינויאשה מלמל. "בחורה מטומטמת. בטוחה שנמות פה. בה."
הוא הסתכל על סשומארו, ולרגע הוא הרגיש עילאי ומתנשא.
ממש עילאי ומתנשא. כן. הוא יגן על קגומה המזורגגת, והוא יצא משם בחתיכה אחת.
כשסשומארו דהר לעברו, מחודש אחרי שהמיאזמה יצאה מהמערכות שלו. אינויאשה זינק והניף את החרב, שלפתע הרגישה כבדה יותר בזרועותיו, ושיסף לכיוון היד של סשומארו.
אינויאשה לא ציפה אפילו לרגע שנזק בסדר הגודל הזה יקרה, כשהחרב שיספה לאורך ידו של סשומארו, שתתכסה בדם, ואז כשיניף אותה שוב - יגדע את ידו של אחיו.
"סשומארו סאמה!" שמע את הקול של המזדנב של סשומארו צורח בדאגה. "סשומארו סמה!"
היה דם בכל מקום כשאינויאשה נחת, מהקטע בו החתך הענקי נוצר, הדם המשיך לנזול. אינויאשה היה המום. הוא הסתכל על החרב ו - צורתה השתנתה.
ניב. היא נראתה סוף סוף כמו ניב. ניב בגודל של הניבים של אביו. חרב מלכותית, קישוט פרווה היה בפרדה בין ניצבה ללהב, דם מרוח על כל אורכה. הוא הסתכל על סשומארו, שעמד שם, ואז חשב על שניהם, ועל המעמד - שניהם נלחמים על גופתו של אביהם. טרגדיה.
כשזינק שוב, סשומארו זינק לעברו והוא הניף את החרב הענקית, טסאיגה, ויצר חתך ארוך לאורך חזהו של סשומארו, מפורר את השריון שלו.
סשומארו הוטח אחורנית ביחד עם המכה, והוא נפל משריון אביהם לעבר העמק, ולאחר התפוגג לכדור קטן של אנרגיה שהתפוגג משם.
"סשומארו סאמה, חכה לי!" ג'אקן רץ אחריו במהירות ולאחר שזינק מהשריון הענק נעלם גם כן.
אינויאשה ניגש לעבר קגומה. "רואה? אמרתי לך שאני אגן עלייך."
"סשומארו מת?" שאלה, ובמהלך נאבקה להשאיר את עיניה פתוחות.
הוא הניד בראשו לשלילה. "ברור שלא, מטומטמת."
"מה שתגיד." היא פיהקה.
"אינויאשה, אינויאשה!" שמעו קול צווחני, ומיוגה זינק על כתפו של אינויאשה. "רגע - לפני שתכעס, ידעתי שתנצח את סשומארו בקרב, אז ווידאתי שתהיה לנו הסעה הביתה." הוא החווה בידו על שתי ציפורים עשויות מעצמות.
"באמת?"
"כן!" אמר בחיוך.
"אני כל כך מאמין לך, מיוגה." אמר, תפס את השד-קרצייה בין אגודלו לאצבעו, ומעך אותו. "אאוץ'." אמר מיוגה כשאינוישה קילף אותו מעל אצבעו.
אינויאשה החווה לעבר הציפורים. "בואי נלך מפה. מסריח מדם."
"קגומה, רדי מהצי - הו." מלמל אינויאשה כשגילה שבזמן המועט של הנחיתה היא הספיקה להירדם. הוא ניסה להעיר אותה במחיאות כפיים, לצבוט את אפה, או לצרוח, זה לא עזר.
"אינויאשה, תן לנערה המסכנה לישון." אמר מיוגה על כתפו.
"תשתוק." אמר, ואסף אותה בזרועותיו. "אני יודע."
הוא לא יכל להרגיש בנוח במיוחד כשעבר בשער ותפס אותה באחיזה האינטימית-משהו הזאת, כשידו מתחת לצווארה והשנייה מתחת לברכיה. זה היה לא נוח בעליל.
אחרי כשיצא, והפנינה השחורה נבלעה שוב בעינו, במקום שבו חנו ללילה, גילה שעדיין חשוך, והופתע שעברו כל כך הרבה בזמן כל כך מועט.
"וואו." מלמל לעבר מיוגה.
מיוגה הנהן. "כן, לא עבר זמן רב."
אינויאשה הביט על קגומה, היא ישנה שנת ישרים. הוא גם לא ממש תכנן להעיר אותה - לא שיכל. הוא הניח אותה לצד אחד העצים, והתייצב על אותו העץ, מנסה לחקור את התעלומה של החרב - כלומר, למה היא הפכה לצורה חסרת התועלת שלה שוב.
קגומה הסתכלה על אינויאשה, שוב, מבחוץ. היא הרגישה רעננה ישירות, ושמה לב שהאירועים החולפים עברו עליה במעין סהרוריות חסרת פשר, או בעצם - לא חסרת פשר. היא דיי כעסה על עצמה על ההתפרקות האחרונה שלה ועל העובדה שלא עשרה דבר בקרב, והרגישה אפילו מעט חסרת תועלת בפני עצמה. היא בהתה באינויאשה כשחיטט בשק שלה והוציא משהו לאכול, אינויאשה שנלחם והצליח להביס את אויביו - לא משנה באיזה תנאי. ואולי כדי להפר את הסכול שלה - הופיע מולה עוד אינויאשה.
"אה, אתה שוב?" שאלה.
"אלא מי?"
היא הביטה לעברו. "מה המטרה שלך פה?"
"את מחבבת אותו."
היא זקפה גבה. "את מי?"
"אותי." הוא עטה חיוך מתנשא, והיא הבינה את הכיוון.
"הו." אמרה. "אתה מתכוון לאינויאשה."
"כן."
"אתה טועה."
הוא עטה מבט תמוה. "לא הרגשת הקלה כשהוא יצא משם?" קגומה השתהתה בתשובתה, ולכן הזדרז להמשיך. "את רוצה לשנוא את כל השדים, קגומה?"
היא התעלמה משאלתו, ולאחר ניתוח קטן הבינה שהוא לא יבוא רק כדי לנסות לשכנע אותה להיות שוחרת שלום. "מה אתה רוצה?"
הוא נאנח, אנחה עמוקה ומיואשת. "רציתי לשאול אותך אם הבנת."
"אתה מה?"
"את התכלית של טסאיגה."
"התכלית של טסאיגה?" שאלה, תמוהה.
"כן," אמר. "הסיבה שטסאיגה הופכת לצורת הניב שלה."
"עכשיו כשאתה אומר את זה," אמרה, "אין לי מושג. אפילו לא יכולתי לחשוב על זה."
"ניחוש?"
"אולי… הבמה. הבמה שמשכתי אותה ממנה - אולי זה קשור לזה שאני בת אנוש? או אולי, אולי החרב הזאת באה לעזרתו של אינויאשה - אבל הוא לא הצליח." היא ניסתה לפענח את הסיבה, אבל פשוט לא הצליחה. "זה… מוזר."
שניהם הסתכלו על אינויאשה האמיתי. היא, כי רצתה להבין את פשר טסאיגה, והוא, כי היא הביטה באינויאשה.
"אולי," תת המודע שלה לא פסל דבר. "לא משנה הסיבה, נראה לך שהוא יבין את זה?"
"אולי יום אחד." היא קימטה את גבותיה. "לא היום. לא נראה לי שהוא יבין משהו שאני לא הבנתי."
תת המודע שלה צחק. "אני חושב שאת מתנשאת מעליו קצת יותר מידי."
"הוא חמום מוח מידי מכדי לנסות לחשוב, כל מה שמעניין אותו זה כאן ועכשיו, הוא לא מעוניין בסיבות, הוא מעונין בתוצאות."
"הממ." פלט. "אולי. אבל נראה לי שאת ממעיטה בערכו."
היא הביטה בתת המודע שלה בגבה זקופה, והמשיכה את השיחה הלאה. "אגב, אם אתה צריך לתפוס דמות כלשהי, תתפוס את הדמות שלי. זה מתחיל להציק."
"אני אחשוב על זה בפעם הבאה שניפגש."
"אוקיי."
"לילה טוב, קגומה."
היא חייכה, "תודה."
מעבר לשיחה הזאת היא לא זכרה אף אחד מחלומותיה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים את צריכה להמשיך את זה! ביני <FONT COLOR=074953>
-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים אנג'י, את מדהימה. מוּמוּ (ל"ת)
-
לפני 10 שנים ו-9 חודשים תודה D: אנג'ל (ל"ת)
-
-
