פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 173 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-6 חודשים לאחר שבעים שנה נועה פחט
מדהים לחזור לפה, לאחר שבעים שנה, בגוף כל כך חדש. העיניים רואות הכל לראשונה, אך הנפש את זיכרונות העבר לא מפסיקה לדמיין. כולם באוטובוס כבר שקעו בחלומות עמוקים, אפילו צלצול פעמון וודאי לא יקיץ אותם משנתם העמוקה. רק אני נותרתי ערה, מביטה עוד מבט ביערות פולין, מנסה להיזכר, מנסה להבין.
________________________________________
זה היה אחד מאותם ימי הקיץ שיכלו לגרום לכל אדם, הלחוץ שבלחוצים, להתמכר אליהם. הרוגע שפקד את עיירתנו הקטנה דבק בלבבו של כל תושב ותושב. מגדול ועד קטן, מישיש ועד פעוט. הרוח שרקה לה במנגינות יפיפיות, העלים נשרו אט אט וכולנו התאהבנו, גם אם זו האהבה הייתה מופנית כלפיי האווירה ולא לאף איש או אישה.
ואני, אני מכולם, דווקא מצאתי את שחיפשתי בגופו של בן השכנים החדשים.
שמו היה הרולד. הוא היה מבוגר ממני בחמש שנים, אך דבר לא הפריע לנו מלעשות אהבה, מבלי שאף אדם יבחין בנו, בגן הפרחים הנטוש שמאחורי בית הספר.
יום אחד, בשעתנו הקבועה, באתי לגן והוא חיכה לי עם מתנה קטנה.
הייתה זו קופסה אדומה שבתוכה שרשרת מכסף עם תליון מנצנץ בצורת ילד קטן. הוא נשק למצחי ואמר לי לשמור עליה טוב, שהוא חוזר לאנגליה ומקווה שאהיה חזקה. הוא יחזור, הוא הבטיח, הוא ימצא אותי ללא בעיה.
לא הבנתי על מה הוא מדבר, הרי הכל שמח והכל טוב, מה פתאום הוא הולך? ולמה הוא השאיר אותי לבד, רק בת שבע עשרה, לא מאורסת ולא מקודשת, אף אדם מלבדו לא ירצה בי לאישה.
כחודשיים אחר כך אבא אמר לי שאנו עוזבים, אל תקחי דבר מלבד הבגדים שאת לובשת, בעוד כשמונה דקות אנו יוצאים.
רצתי לחדרי וחיפשתי במהרה את אותה השרשרת והקופסה האדומה, הרולד אמר לי לשמור עליה ואני אקיים את ההבטחה.
החבאתי את הקופסה בתוך תחתוני, שאבא לא יראה ועליתי למכונית מבלי לומר מילה.
כל הדרך הורי שתקו ומבטיהם נראו מודאגים, ידעתי שאסור לי לומר דבר פן אתחיל בטעות ויכוח או ריב.
נסענו כארבעים וחמש דקות בדיוק עד שהגענו לכנסיה בעיירה לא כל כך רחוקה מביתנו. הורי ירדו מהאוטו ואמרו לי לעשות אותו דבר, נשקו לי ואמרו שאהיה חזקה. "מהיום קוראים לך בל ואת בת ארבע עשרה מהעיר לובלין, תשכחי מהבית הישן. מהיום את מקיימת את מצוות הנצרות ללא שום מחאה. אם מישהו שואל, הורייך נסעו לנסיעת עסקים והשאירו אותך פה בנתיים, זה זמני, וכשיחזרו יקחו אותך איתם." אבא אמר ונשק לי, ואחריו אמא נשקה לי והוסיפה שתורי להיות חזקה. הם נכנסו לאוטו ונסעו במהרה, לפני שהספקתי להוציא מילת מחאה.
'שלום, קוראים לי בל ואני בת ארבע עשרה מהעיר לובלין. אני נוצריה לכל דבר . אם מישהו שואל, אם למישהו אכפת, הוריי נסעו לנסיעת עסקים והשאירו אותי פה בנתיים, זה זמני, וכשיחזרו יקחו אותי איתם.' הייתי אומרת לעצמי כל בוקר, בלחישה. הם יחזרו, נכון?
כך עברו להם שמונה שנים, שמונה שנים תחת זהות בדויה.
שלום, שמי בל, כבר לא קוראים לי תמרה.
כשמונה שנים אני יתומה. אני חושבת, אני לא יכולה להיות בטוחה.
הנזירות אומרות שהכל בסדר, אך למה אני שומעת רעשי הפצצות כמעט בכל שעה? ואיפה אמא ואבא? הם אמרו שהם יחזרו לקחת אותי איתם!
מידיי פעם אנו קולטים את שידורי הרדיו האנגלי, הם אומרים שמתחוללת בחלקים מאירופה הפיכה.
הבנתי עם הזמן שהיהודים לוקחים חלק בעמים הנפגעים ולכן אני צריכה לשקר שאני נוצריה, אך גם הם אומרים שהצבא האמריקאי נכנס לשטח ושבקרוב תגמר המלחמה.
________________________________________
הרולד יקירי, כבר שבעים שנה עברו מאז שעזבתי את אדמות אירופה. הייתי בת שבע עשרה שהבטחת להשיא אותי לאישה ואני עדיין זוכרת את השבועה.
בגיל שבעים ושש נפטרתי, לאחר שנישאתי לאדם אחר מעיירתנו שהכרתי לאחר המלחמה. אילו לא היו נישואי אהבה, נישאנו רק כדי להקים משפחה.
והיום, אני חוזרת לפה מחדש. בגיל שבע עשרה, כמו בגיל בו נפרדנו אז בגן הפרחים. לצווארי עוד תלויה השרשרת אשר שמרתי איתי לאורך כל המלחמה. אני אינני בגופי שלי, אלא בגוף נכדתי הבכורה. עוד מתפללת שיום אחד תמצא אותי, כי אני לעולם לא אאבד תקווה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה