תזהר
שלא לזוז
הרצפה מלאה סדקים
ואני בובת חרסינה
דחיפה קטנה
תשאיר רק רסיסים
נכתב לפני 9 שנים ו-4 חודשים
מדהים לחזור לפה, לאחר שבעים שנה, בגוף כל כך חדש. העיניים רואות הכל לראשונה, אך הנפש את זיכרונות העבר לא מפסיקה לדמיין. כולם באוטובוס כבר שקעו בחלומות עמוקים, אפילו צלצול פעמון וודאי לא יקיץ אותם משנתם העמוקה. רק אני נותרתי ערה, מביטה עוד מבט ביערות פולין, מנסה להיזכר, מנסה להבין.
________________________________________
זה היה אחד מאותם ימי הקיץ שיכלו לגרום לכל אדם, הלחוץ שבלחוצים, להתמכר אליהם. הרוגע שפקד את עיירתנו הקטנה דבק בלבבו של כל תושב ותושב. מגדול ועד קטן, מישיש ועד פעוט. הרוח שרקה לה במנגינות יפיפיות, העלים נשרו אט אט וכולנו נשבנו בקסמי האהבה. לעיתים האהבה רק שררה באוויר ולא הייתה מופנית כלפי איש, אך גרמה לכולנו להרגיש כחלק בלתי נפרד ממנה.
ואני, אני מכולם, דווקא מצאתי את שחיפשתי בגופו של בן השכנים החדשים.
שמו היה הרולד. הוא היה מבוגר ממני בחמש שנים, אך דבר לא הפריע לנו מלעשות אהבה, מבלי שאף אדם יבחין בנו, בגן הפרחים הנטוש שמאחורי בית הספר.
יום אחד, בשעתנו הקבועה, באתי לגן והוא חיכה לי עם מתנה קטנה.
הייתה זו קופסה אדומה שבתוכה שרשרת מכסף עם תליון מנצנץ בצורת ילד קטן. הוא נשק למצחי ואמר לי לשמור עליה טוב, שהוא חוזר לאנגליה ומקווה שאהיה חזקה. הוא יחזור, הוא הבטיח, הוא ימצא אותי ללא בעיה.
לא הבנתי על מה הוא מדבר, הרי הכל שמח והכל טוב, מה פתאום הוא הולך? ולמה הוא השאיר אותי לבד, רק בת שבע עשרה, לא מאורסת ולא מקודשת, אף אדם מלבדו לא ירצה בי לאישה.
כחודשיים אחר כך אבא אמר לי שאנו עוזבים, אל תקחי דבר מלבד הבגדים שאת לובשת, בעוד כשמונה דקות אנו יוצאים.
רצתי לחדרי וחיפשתי במהרה את אותה השרשרת והקופסה האדומה, הרולד אמר לי לשמור עליה ואני אקיים את ההבטחה.
החבאתי את הקופסה בתוך בגדיי, שאבא לא יראה ועליתי למכונית מבלי לומר מילה.
כל הדרך הורי שתקו ומבטיהם נראו מודאגים, ידעתי שאסור לי לומר דבר פן אתחיל בטעות ויכוח או ריב.
נסענו כארבעים וחמש דקות בדיוק עד שהגענו לכנסיה בעיירה לא כל כך רחוקה מביתנו. הורי ירדו מהאוטו ואמרו לי לעשות אותו דבר, נשקו לי ואמרו שאהיה חזקה. "מהיום קוראים לך בל ואת בת ארבע עשרה מהעיר לובלין, תשכחי מהבית הישן. מהיום את מקיימת את מצוות הנצרות ללא שום מחאה. אם מישהו שואל, הורייך נסעו לנסיעת עסקים והשאירו אותך פה בנתיים, זה זמני, וכשיחזרו יקחו אותך איתם." אבא אמר ונשק לי, ואחריו אמא נשקה לי והוסיפה שתורי להיות חזקה. הם נכנסו לאוטו ונסעו במהרה, לפני שהספקתי להוציא מילת מחאה.
'שלום, קוראים לי בל ואני בת שבע עשרה מהעיר לובלין. אני נוצריה לכל דבר . אם מישהו שואל, אם למישהו אכפת, הוריי נסעו לנסיעת עסקים והשאירו אותי פה בנתיים, זה זמני, וכשיחזרו יקחו אותי איתם.' הייתי אומרת לעצמי כל בוקר, בלחישה. הם יחזרו, נכון?
כך עברו להם שמונה שנים, שמונה שנים תחת זהות בדויה.
שלום, שמי בל, כבר לא קוראים לי תמרה.
כשמונה שנים אני יתומה. אני חושבת, אני לא יכולה להיות בטוחה.
הנזירות אומרות שהכל בסדר, אך למה אני שומעת רעשי הפצצות כמעט בכל שעה? ואיפה אמא ואבא? הם אמרו שהם יחזרו לקחת אותי איתם!
מידיי פעם אנו קולטים את שידורי הרדיו האנגלי, הם אומרים שמתחוללת בחלקים מאירופה הפיכה.
הבנתי עם הזמן שהיהודים לוקחים חלק בעמים הנפגעים ולכן אני צריכה לשקר שאני נוצריה, אך גם הם אומרים שהצבא האמריקאי נכנס לשטח ושבקרוב תגמר המלחמה.
________________________________________
הרולד יקירי, כבר שבעים שנה עברו מאז שעזבתי את אדמות אירופה. הייתי בת שבע עשרה שהבטחת להשיא אותי לאישה ואני עדיין זוכרת את השבועה.
בגיל שבעים ושש נפטרתי, לאחר שנישאתי לאדם אחר מעיירתנו שהכרתי לאחר המלחמה. אילו לא היו נישואי אהבה, נישאנו רק כדי להקים משפחה.
והיום, אני חוזרת לפה מחדש. בגיל שבע עשרה, כמו בגיל בו נפרדנו אז בגן הפרחים. לצווארי עוד תלויה השרשרת אשר שמרתי איתי לאורך כל המלחמה. אני אינני בגופי שלי, אלא בגוף נכדתי הבכורה. עוד מתפללת שיום אחד תמצא אותי, כי אני לעולם לא אאבד תקווה.
נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים
מדהים לחזור לפה, לאחר שבעים שנה, בגוף כל כך חדש. העיניים רואות הכל לראשונה, אך הנפש את זיכרונות העבר לא מפסיקה לדמיין. כולם באוטובוס כבר שקעו בחלומות עמוקים, אפילו צלצול פעמון וודאי לא יקיץ אותם משנתם העמוקה. רק אני נותרתי ערה, מביטה עוד מבט ביערות פולין, מנסה להיזכר, מנסה להבין.
________________________________________
זה היה אחד מאותם ימי הקיץ שיכלו לגרום לכל אדם, הלחוץ שבלחוצים, להתמכר אליהם. הרוגע שפקד את עיירתנו הקטנה דבק בלבבו של כל תושב ותושב. מגדול ועד קטן, מישיש ועד פעוט. הרוח שרקה לה במנגינות יפיפיות, העלים נשרו אט אט וכולנו התאהבנו, גם אם זו האהבה הייתה מופנית כלפיי האווירה ולא לאף איש או אישה.
ואני, אני מכולם, דווקא מצאתי את שחיפשתי בגופו של בן השכנים החדשים.
שמו היה הרולד. הוא היה מבוגר ממני בחמש שנים, אך דבר לא הפריע לנו מלעשות אהבה, מבלי שאף אדם יבחין בנו, בגן הפרחים הנטוש שמאחורי בית הספר.
יום אחד, בשעתנו הקבועה, באתי לגן והוא חיכה לי עם מתנה קטנה.
הייתה זו קופסה אדומה שבתוכה שרשרת מכסף עם תליון מנצנץ בצורת ילד קטן. הוא נשק למצחי ואמר לי לשמור עליה טוב, שהוא חוזר לאנגליה ומקווה שאהיה חזקה. הוא יחזור, הוא הבטיח, הוא ימצא אותי ללא בעיה.
לא הבנתי על מה הוא מדבר, הרי הכל שמח והכל טוב, מה פתאום הוא הולך? ולמה הוא השאיר אותי לבד, רק בת שבע עשרה, לא מאורסת ולא מקודשת, אף אדם מלבדו לא ירצה בי לאישה.
כחודשיים אחר כך אבא אמר לי שאנו עוזבים, אל תקחי דבר מלבד הבגדים שאת לובשת, בעוד כשמונה דקות אנו יוצאים.
רצתי לחדרי וחיפשתי במהרה את אותה השרשרת והקופסה האדומה, הרולד אמר לי לשמור עליה ואני אקיים את ההבטחה.
החבאתי את הקופסה בתוך תחתוני, שאבא לא יראה ועליתי למכונית מבלי לומר מילה.
כל הדרך הורי שתקו ומבטיהם נראו מודאגים, ידעתי שאסור לי לומר דבר פן אתחיל בטעות ויכוח או ריב.
נסענו כארבעים וחמש דקות בדיוק עד שהגענו לכנסיה בעיירה לא כל כך רחוקה מביתנו. הורי ירדו מהאוטו ואמרו לי לעשות אותו דבר, נשקו לי ואמרו שאהיה חזקה. "מהיום קוראים לך בל ואת בת ארבע עשרה מהעיר לובלין, תשכחי מהבית הישן. מהיום את מקיימת את מצוות הנצרות ללא שום מחאה. אם מישהו שואל, הורייך נסעו לנסיעת עסקים והשאירו אותך פה בנתיים, זה זמני, וכשיחזרו יקחו אותך איתם." אבא אמר ונשק לי, ואחריו אמא נשקה לי והוסיפה שתורי להיות חזקה. הם נכנסו לאוטו ונסעו במהרה, לפני שהספקתי להוציא מילת מחאה.
'שלום, קוראים לי בל ואני בת ארבע עשרה מהעיר לובלין. אני נוצריה לכל דבר . אם מישהו שואל, אם למישהו אכפת, הוריי נסעו לנסיעת עסקים והשאירו אותי פה בנתיים, זה זמני, וכשיחזרו יקחו אותי איתם.' הייתי אומרת לעצמי כל בוקר, בלחישה. הם יחזרו, נכון?
כך עברו להם שמונה שנים, שמונה שנים תחת זהות בדויה.
שלום, שמי בל, כבר לא קוראים לי תמרה.
כשמונה שנים אני יתומה. אני חושבת, אני לא יכולה להיות בטוחה.
הנזירות אומרות שהכל בסדר, אך למה אני שומעת רעשי הפצצות כמעט בכל שעה? ואיפה אמא ואבא? הם אמרו שהם יחזרו לקחת אותי איתם!
מידיי פעם אנו קולטים את שידורי הרדיו האנגלי, הם אומרים שמתחוללת בחלקים מאירופה הפיכה.
הבנתי עם הזמן שהיהודים לוקחים חלק בעמים הנפגעים ולכן אני צריכה לשקר שאני נוצריה, אך גם הם אומרים שהצבא האמריקאי נכנס לשטח ושבקרוב תגמר המלחמה.
________________________________________
הרולד יקירי, כבר שבעים שנה עברו מאז שעזבתי את אדמות אירופה. הייתי בת שבע עשרה שהבטחת להשיא אותי לאישה ואני עדיין זוכרת את השבועה.
בגיל שבעים ושש נפטרתי, לאחר שנישאתי לאדם אחר מעיירתנו שהכרתי לאחר המלחמה. אילו לא היו נישואי אהבה, נישאנו רק כדי להקים משפחה.
והיום, אני חוזרת לפה מחדש. בגיל שבע עשרה, כמו בגיל בו נפרדנו אז בגן הפרחים. לצווארי עוד תלויה השרשרת אשר שמרתי איתי לאורך כל המלחמה. אני אינני בגופי שלי, אלא בגוף נכדתי הבכורה. עוד מתפללת שיום אחד תמצא אותי, כי אני לעולם לא אאבד תקווה.
נכתב לפני 9 שנים ו-6 חודשים
ואם הייתה לך ההזדמנות לחזור אחורה, להתחרט על דבר אחד, מה אתה היית עושה?
טוב, זה קל.
מרבית האנשים היו אומרים לה פעם אחרונה שהם אוהבים, לא נותנים לה ללכת, מחבקים אותה רק עוד לילה אחד לפני שהכל נגמר. היו שלא קונים את אותו המכשיר שהחזיק בדיוק יומיים והתקלקל, לא שותים את המשקה האחרון, לומדים קצת יותר למבחן ההוא, קמים חמש דקות קודם או לא מפספסים את התור לרופא השיניים, אבל אני, אני רק רוצה עוד שלוש שניות בשביל לנשום.
הצעקות, האיומים, הדם, הסכין, הכל חוזר אליי בכל דקה שבה רכבת המחשבות מחליטה להעלם. ככה זה, האפלה מוצאת דקה שבה השמחה נחלשת ומשתלטת על הכל כמו ערפל בבוקר חורפי.
אני עוד זוכר את הדמעות הגולשות על לחיו, המבט החלול והקר, הצרחה הנקטעת כקערה הנשברה על רצפת החדר והדם ששטפתי מידי.
ולפעמים, בלילות ללא שינה, אני עוד מביט בידי ורואה את אותו הדם האדום כורד באור שמש, שרק מחפש עוד המשך, למרות שלא נותר על ידי דבר.
אז למה שלוש שניות אתם בטח שואלים, כי שלוש שניות זה בדיוק מה שחסר. בכל שניה אתה לוקח נשימה אחת, שאיפה אחת, אוויר נכנס ואוויר יוצא, והמחשבות מתחלפות ללא הפסק.
בשניה הראשונה אתה מסלק את הכעס,
בשניה שאחריה אתה מסלק את המחשבות,
ובשלישית אתה לומד מחדש כיצד לנשום.
אז עכשיו תתרגל לאותם התיוגים, "רוצח" "פושע" "לוקח חיים", ואתה קצת אבוד בין אלפי המחשבות, מחפש יציאה אך על הדלת שומרים חיילים.
איך מהתערבות קטנה, שעמום וקצת כושר, חשבתי שאני יכול להחליט בשביל אלוהים?
נכתב לפני 9 שנים ו-7 חודשים
"אני לא מבינה" רטנה יום אחד מול הטלויזיה, "אם אומרים שלא יהיה יותר דובי קוטב כי כל הקרח שם נמס, אולי נבנה להם יבשת חדשה? הפעם מגבינה! הרי זה נראה אותו הדבר, הם לא ישימו לב להבדל."
"מטומטמת" עניתי לה והלכתי משם. התעלמתי מהצעקות שלה שביקשו שאחזור, רק רציתי לצאת החוצה, לשבת עם חברים על נרגילה.
ופעם, כשלמדתי בחדר לאיזה מבחן שמעתי אותה צועקת והרחתי איזה ריח מוזר של עשן. "ניסיתי לעשות אסטרואיד" היא ניסתה להסביר לי את מראה גוש האבק הענק ששרפה, "באמת שלא התכוונתי שיקרה משהו רע..."
יום אחד, אחרי שאני ומיקה רבנו, הלכתי אל אמא שהכינה את ארוחת הערב במטבח.
"למה אימצנו אותה בכלל? רק נזק היא מביאה. הרי היה לנו טוב, היינו משפחה שמחה, למה היא בכלל מועילה? היא פשוט מביאה רק נזק וכעס".
ומיקה עמדה מאחורי, ועיניה נצצו מדמעות מלוחות, רק דפיקות רגליה הקטנות הרצות אל החדר העזו להשמיע קול.
כשלוש שנים לאחר מכן, חזרתי הביתה לחמשוש מהצבא. אמא הביטה בי בדמעות ואמרה שמיקה נסעה לחפש את משפחתה, היא השאירה להם פתק קטן שמודה להם על הכל, אך הסיפור שלה במשפחה זו תם, ושהסיפורים הכי טובים הם אלו המלאים באושר מתחילתם ועד סופם.
רק לי השאירה מכתב, מכתב מלא צחוק, עם תמונות שלנו יחדיו. ומתחת המשפט
"היא היתה בת שבע עשרה, כך קולי סיפר
שבע עשרה בלבד, ואולי יותר "
מתוך שירו של אריק איינשטיין. מאחורי הדף, מצויר בטוש אדום. מפת אוצר, מפה שמגלה לי לאן מיקה נסעה.
עברו כשמונה עשר שנים מאז שראיתי לאחרונה את אחותי הקטנה, אינני יודע אם היא חיה או מתה או בכלל ביקום אחר, ביקום שלה. אך אם תראו לפתע איזה אי עשוי גבינה או שואב אבק מרוקן מכל תוכן ולידו איזה שריפה קטנה, בבקשה תגידו לה שאני שם, באותו הבית, רק מחכה לתשובה. בת שבע עשרה הייתה ובליבי עוד נשארה.
נכתב לפני 9 שנים ו-7 חודשים
היא אהבה את הדרך בה אצבעותיו היו גולשות על פניה,
ממש עד אמצע האף, ואז בנשיקה עדינה היו נפרדות לפני שהתעוררה מן החלום.
הייתה יכולה עוד לדמיין את ריח זיעתו המעורבבת בריחות של בושם והבטחות על חתונה וילדים,
אך עם שלוק הקפה הראשון של הבוקר, הכל היה חולף כלא נברא.
ורק לפעמים, בשעת לילה יתום מירח, הייתה מעיזה ללכת לבית העלמין הקטן בקצה העיר, לחלקה לחללי צה"ל, שם הייתה שמה פרח עדין על קברו ולוחשת מילים לאדמה הקרה.
נכתב לפני 9 שנים ו-7 חודשים
כשהכרתי את תום הייתי בת 6, אמא אמרה שאין ברירה ועכשיו הוא אחי
החדש, שהוא לא בא מהחסידה פשוט אמא שלו נעלמה לה.
לא אהבתי את תום בכלל, הוא היה זורק עליי אבנים וצוחק כשאני בוכה, הוא
הלשין עליי לאמא וקרא לי טיפשה.
"תהיי את הבוגרת" אמא אמרה, "הוא רק בן 4 ואת כבר ילדה גדולה."
יום אחד כשחזרתי מהצבא תום אמר שהוא עוזב "אבל אתה רק בן 17" כולם
אמרו ובכו "לאן כבר תלך?"
"אין לי ברירה" השיב, "תורי להיות מרקו ולמצוא את אמא,
כי כמו באגדות גם לי היא שם מחכה".
תום עזב בלי לומר עוד דבר,
לא ידענו מה לעשות,
אבל ידענו שאין ברירה ושזוהי הבחירה שלו.
עברו 3 שנים מאז שראיתי את תום לאחרונה,
והחלטתי שכמו מרקו, לתום יש עוד משפחה.
נסעתי לדרום אמריקה למצוא לי את תום חזרה,
וזה לא שהסכמתי לכך שתום יהיה אחי,
גם לא רציתי שיחזור, פשוט התגעגעתי לשיגרה.
זה היה ביום ה76 למסע,
תום כבר לא נראה לי חשוב כי מצאתי לעצמי אהבה,
אך בכפר נידח בלב פרו ראיתי קבר ללא שום כיתוב,
לצד הקבר היה מונח תיק שמתוכו ביצבץ לו מכתב
"מרקו מצא לו אמא, אך התגעגע למשפחה,
התגעגע ללזרוק אבנים
ולצחוק על אחותו כשהיא בוכה..."
ואת השאר שכחתי כבר מזמן,
וזה כבר לא משנה,
כי אני לצד תום ותום לצידי,
אז מה אם הוא שם למעלה ואני בין החיים,
מרקו הוא מרקו לא משנה איפה הוא נמצא,
ועם כל השנאה אהבת האחים יותר חזקה.
נכתב לפני 10 שנים ו-3 חודשים
יום הולדת שמח אהובי.
אפיתי את העוגה האהובה עלייך,
זאת עם התותים, כמו שביקשת.
קניתי לך פרחים, ומלא מתנות.
כמה נרות לשים? 19 או 21?
אני בעצמי כבר מבולבלת.
איך עובר עלייך היום?
החברים חגגו לך?
מקווה שנהנת, מגיע לך.
הא ואל תדאג, אני עוד רגע אצלך
איך תנשוף על הנרות?
איך תבקש משאלה?
ואיפה לשים את הפרחים והמתנות,
על הקבר או לצדך?
נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים
אז לפני 3 חודשים שלחתי אסאמאס שעדיין ישלי רגשות אלייך, וענית שיש לך חברה וטוב לך ואתה צריך שננתק קשר כי אתה מפחד שזה יהרס בגללי. אני תירצתי ואמרתי שהבנת אותי לא נכון וזה לא בקטע כזה, אבל אתה מכיר אותי, ידעת ששיקרתי.
לפני כמה ימים העלתי סיפור לקבןצת כתיבה בפייסבוק כהרגלי, פתאום עשית לייק. הייתי מופתעת, הייתי חייבת לשאול "מה אתה כבר לא שונא אותי?"וענית שבחיים לא, ודיברנו ודיברנו ואמרת שאתה מתגעגע אליי, אלינו, כי ידעת שזו הדרך לקנות אותי מחדש.
האמנתי, שוב.
אהבתי, שוב.
נהיית קר, שוב.
המצאת תירוצים שיגרמו לי להאמין, שוב.
שמעתי שמועות, שוב.
התאכזבתי, שוב.
נפגעתי, שוב.
ואתה בכלל לא יודע.
נמאס לי להתאהב בך למרות שאתה רע לי, אמרתי לך שבתקופה שהכרנו הייתי דפןקה ושרמוטה, אמרת שזה לא שרמוטה כי אני מיוחדת רק לך, ושאתה דפוק רק איתי אז זה עובד טוב.
כנראה שאני באמת דפוקה, כי עוד כמה ימים נפגש, ואני אתאהב בך, אני אמרח עלייך, אני אשבר ממך שוב.
נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים
