כמו בכל יום, גם הבוקר פקח אסף את עיניו וזינק מהמיטה בחיוך חגיגי. תמיד אהב את הבוקר, לפחות מאז שהיה נער.
כן, הוא עוד זוכר את אותו חיוך גדול שהיה לובש על פניו כשאמא הייתה מעירה אותו בנשיקה כמו גם את כוס מיץ התפוזים הרעננה שנסחטה במיוחד עבורו, כל בוקר. והוא גם אהב את ההתמתחות המצחיקה של אבא כשהיה עומד ליד שולחן האוכל, כמעט יושב לצידו אבל אז כמו היה נזכר פתאום למתוח את ידיו אל הצדדים וגבוה למעלה, רגל ימין הייתה נמתחת קדימה ופיו היה מתרחב עד שצמרמורת גדולה עברה בו מכף רגל ועד ראש ומיד היה מתיישב ועל פניו בלי בושה, נמרח חיוך אווילי של ילד בן עשר. אפילו שכולם ראו.
ומאז אסף אוהב אותו.
את הבוקר שלו.
והאמת היא, שגם הבוקר אהב את אסף. כי איך אפשר לא לאהוב אחד כזה שכל הזמן מחייך.
וכך במשך זמן מסוים בכל בוקר חייכה לו השמש והאירה פנים במיוחד עבורו, והציפורים היו עפות מעליו, מצייצות שירים והם רק בשבילו. ואסף שמח והבטיח שתמיד יעשה כך, שלעולם יאהב את הבוקר הספציפי הזה.
וגם הבוקר מאוד התאמץ מצידו.
אבל כמו אנשים, גם לבקרים המחוייבות קשה מאוד, במיוחד במדינה כמו שלנו.
ובוקר אחד הוא איחר להגיע ואסף רק ישב וחיכה.
וחיכה.
אבל הבוקר שלו לא הגיע, במקומו רק חושך נוראי.
ואף על פי שהיה כבר מבוגר יותר, צלול ומפוקח הרבה יותר, חשב אסף שאולי זה משהו שהיה לא בסדר בחיוך שלו או שאמר דבר מה מעליב שפגע בו. ואולי הבוקר שלו נעלב.
אבל זה לא היה פגם בחיוך או מילים לא טובות שאמר, פשוט רק בוקר רע שכזה.
ואסף נעצב.
ואבא חיבק ואמר "לא נורא".
ואמא ביקשה להוסיף "כפרה".
ושניהם ביחד, כמו עידוד של ממש "מחר כבר יאיר לך בוקר חדש".
ועיניו של אסף מביטות לרקיע וחיוך שבפה שב פתאום להפציע. ומכל הבקרים שיהיו בעולם, את הבוקר הזה הוא יאהב מכולם.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
