פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 508 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-6 חודשים שלוש ארוחות ביום I.V olokita
עכשיו היא צוחקת.
ולרגע נזכרת שאבא אמר לה פעם שאוכל אסור לאכול כשהוא קר.
"למה אבא" היא שאלה אותו בעיני השקד והדבש החמודות שהיו לה כשעוד הייתה קטנה.
"כי על אוכל קר, מאוד נוח לזבובים לשבת" הוא ענה ונשק לראשה ברוך אבהי ובקולו המלטף גם הוסיף ש"זבובים סתם מקלקלים את כל הטעם של האוכל".
אבל את נטע לא באמת עניינו הטעם של האוכל או הטמפרטורה שלו. היא רק רצתה שימשיך, שעוד קצת ישב על ידה בזמן שהיא אוכלת ושיספר לה עוד מעט מהשטויות שתמיד היה מדבר. ולא היה אכפת לנטע לאכול את האוכל בחום של טריליון מעלות ושהפה שלה ימס או שהזבובים יעשו לאוכל טעם של כנפיים ורוח כפי שפעם הסביר לה שעושים הזבובים. העיקר שאבא ישאר, רק עוד מעט לידה. רק הפעם הזאת.
אבל הוא לא נשאר. ונטע כעסה. אז היא רק ישבה שם וחיכתה שהאוכל יתקרר ושיבואו זבובים.
"נטע, האוכל שלך התקרר" רטן אבא בזמן שהיה חולף על ידה בדרכו לבחוש את האוכל בסיר שעל הכיריים.
"אני לא אוכלת עד שלא תספר לי סיפור" השיבה נטע בכעס חמוד של ילדה.
"אבל חמודה" ניסה אבא להסביר, "לאבא אין זמן עכשיו לסיפורים".
לשווא. את הסיפור הזה היא כבר שמעה כמעט מליון פעמים מאז שאמא הלכה לשמיים.
והוא ידע שבכל פעם שההשוואה הזאת עמדה להגיע אז אין ברירה וצריך לעצור את כל העולם בשבילה.
"את יודעת חמודה" נכנע אבא בזמן שהנמיך את הגז מתחת לסיר והתיישב ליד נטע, "שילדים וגם מבוגרים חייבים לאכול כדי לגדול".
"או שהם ילכו לשמיים כמו אמא?"
"כן" ענה אבא, "כל ילד צריך לאכול ולשתות. לפחות שלוש פעמים ביום. אחרת..."
"אחרת הוא ימות" השלימה נטע את דבריו במילים של גדולים ומיד הוסיפה גם שאלה סקרנית, "אבא... גם אלוהים צריך לאכול ולשתות".
"בוודאי שכן".
"ומי מבשל לו ודואג שהוא יאכל שלוש פעמים ביום" הוסיפה נטע עוד שאלה בקול מלא חרדה.
"אההה אל תדאגי נטעל'ה" ענה אבא בקול צוחק וליטף את פניה הקטנות, "כי לאבא יש סוד".
"סוד" שאלה נטע בלחש.
"סוד" השיב אבא והצמיד את פניו אל אוזנה ללחוש, "אבל אל תגלי לאף אחד מבטיחה?"
"מבטיחה" ענתה נטע וסובבה את שפתיה הקטנות אל לחיו לנשיקה.
"לפני שבוע קשרתי את אלוהים בחוט קצר בצבע תכלת אל הגדר שמאחורי הבית ועד גובה הענן הלבן" אמר אבא בלחש, "ושלוש פעמים ביום לפחות אני יוצא החוצה ומושך את החוט למטה בלי שאף אחד רואה. ואלוהים בהתחלה נאחז קצת בענן ולא רוצה לרדת. אבל אחר כך כשהוא נכנע מעט, אז אני מושך עוד ועוד בחוט עד שהוא נוגע בקרקע ומפסיק לרחף. ואז הוא מתיישב בשקט לצד השולחן בגינה. ואני מוזג לו אוכל חם חם חם שלא יבואו זבובים. והוא אוכל".
"באמת אבא" שאלה נטע בפליאה.
"באמת" ענה אבא וצחק.
ועכשיו היא בוכה.
ולרגע היא נזכרת שכמה ימים אחר כך גם אבא פתאום נעלם לה. וכולם אמרו שגם הוא הלך לשמיים. וכמה שהיא מסכנה.
ונטע חשבה שזה מאוד לא בסדר שאבא לא כאן לצידה. והיא כעסה עליו שלא יספר לה עוד סיפורים מצחיקים על אוכל וזבובים. והיא אכלה את כל האוכל החם שהדודה שמה לה בצלחת, אפילו שזה לא היה לה טעים.
ולרגע אחד עוד הייתה מחייכת, אל ענן היא פונה לדבר.
"ומי לא אכל?" היא שואלת בשקט, והחוט עוד קשור לגדר.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-6 חודשים ואו' כתיבה יפה ממש ליליה ברונצקי (ל"ת)
-
לפני 9 שנים ו-6 חודשים תודה רבה I.V olokita
-
-
