הוא עמד שם עם פנים של יאוש, כמו ניצב היה על סף של תהום. כאילו מחכה שהרוח יכה בגבו.
שייפול דרך אגב, כאילו היה הדבר במקרה.
אבל למרות שהיה קר והחורף סוער, הרוח לא בא.
לא אצלו.
במקומו הגיעו רק שני אחים באמבולנס מצ'וקמק בצבע לבן עם סמל אדום.
"מה שלומך אדוני?" אמר אחד האחים.
אבל הוא לא ענה חזרה, גם לא שינה מבע פניו.
"חבר, אנחנו לוקחים אותך עכשיו למקום מיוחד" אמר האח השני בשקט. כאילו לא להפריע.
אבל הוא בשלו. זקן שממשיך לחכות עוד לרוח. אולי יקרה לו הנס.
אבל הרוח לא בא וגם נס לא קרה שם. אז הם קשרו טוב טוב ולקחו אותו משם. ישר אל משרד הפסיכיאטר.
"תגיד לי בבקשה. מה שמך?".
"אליהו" הוא ענה לרופא המדופלם בפנים חתומות.
"ושם משפחה?" שאל הפסיכיאטר, אבל על כך לא זכה לתשובה.
"אבל אתה יכול לקרוא לי אלי" ענה.
"טוב אלי. למה הגעת אלי?".
"שאלה מעניינת דוקטור. איך תרצה שאענה עליה?".
"עם הפה" התלוצץ הרופא. אבל זה לא הצחיק. בטח לא אותו ובמיוחד לא עכשיו.
כאילו, אם מישהו הרי היה טורח להסתכל על הדברים לרגע מנקודת מבטו שלו. הרי לא זאת בלבד שוודאי היו נותנים לו פרס על מפעל חיים, לא כל שכן, בטח שלא היו משפילים אותו כך. בפומבי.
"דוקטור. אני חושב שחלה כאן טעות מצערת" הוא אמר כאילו רצה לגמד את כל העניין הזה, "אין לי מושג מה אני עושה כאן בכלל".
"אנשים התלוננו" אמר הפסיכיאטר, "ולנו יש נהלים ברורים בעניין. מרגע שמגיעה תלונה, אנחנו שולחים צוות להביא את נשוא העניין להתבוננות קצרה. הליך של עשרים וארבע שעות. לא יותר".
"אבל לא עשיתי כלום" הוא החל לייבב, "סתם עמדתי, בדיוק כפי שעשיתי כל יום בעשרים השנים האחרונות".
"ואולי זה בדיוק מה שהפריע למי שפנה אלינו?" ביקש הרופא לבדוק היתכנות, "זה שאתה סתם עומד כך כבר עשרים שנים. זה שאתה בכלל לא מועיל יותר. לא תורם לחברה".
"מה?" הוא נזעק וכמעט איבד שלוותו, "אני לא תורם? הרי כל מה שביקשו ממני נתתי. רצו כיבוד, נתתי פירות. ביקשו עזרה בחורף, דאגתי אישית וחיממתי את הבתים של כולם. רחוב שלם.
התנדנדו על ברכיי? בטח התנדנדו, קרעו אותי!
מה? מה עוד ביקשו שלא נתתי?" שאל בבכי.
אך הפסיכיאטר לא התרשם. הוא רק שרבט דברים במחברת הקטנה שהייתה לו ביד ואז אמר בקול דיי חלש.
"אף אחד לא טען שאתה לא נדיב. כלומר. כולם אכן מציינים שאתה באמת נתת המון. אבל... הם גם כולם אומרים שבזמן האחרון אתה מנותק, דימאנטי כזה. סתם עומד במקום. לא יעיל וגם... קצת מסוכן".
"אוי נו דוקטור" הוא אמר, "לבנות אג'נדה מאירוע אחד? בסך הכל הבחור נפל כי היה קצת חשוך. מעבר לזה, בפעם הבאה שישים לב איפה הוא דורך".
"אלי, זה היה ילד בן עשר. לא בחור" אמר הרופא וכמעט התעצבן.
"ילד? לזה בימינו קוראים ילדים? לי הוא היה נראה יותר כמו איש בן עשרים לפחות. החוצפן אפילו השאיר בי צלקת לפני שברח".
"איזו צלקת?" התעניין הרופא ואלי קם להראות.
תחילה הוא התרומם מכיסאו, אחר כך יישר את הגב בגניחה חרישית. ובסוף, רק לאחר שפרש ענפיו לצדדים, הבחין הרופא בצלקת שהייתה חרוטה על צידו.
"אוהב אותך מכבי".
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
