היום פיטרתי את סשה. ואפילו שהוא רק היה מנקה את משרדי החברה, הלב קצת נחמץ בין קלונסאות החזה לראות אותו הולך.
אבל ככה זה כשהכל קורס. בהתחלה אתה מצמצם בפריפריה, אחר כך כשאין כבר ברירה אתה מתחיל לפטר את העיקר, את מה שעוד מחזיק את החברה שלך בחיים. ואתה מקווה שזה מה שבאמת יעזור, שאלו יהיו הצעדים הנכונים שיצילו אותך. אבל בתוך הלב שלך פנימה אתה יודע, שברגע שוויתרת על הסשה שלך, בעצם ויתרת על הכל.
מפה לשם, נתתי לסשה קופסאת קרטון קטנה, כדי שיארוז את חפציו המעטים. אבל הוא לא ממש הבין מה אני רוצה מהחיים שלו. רק חשב שזו מתנת פרידה מהחברה. אז הוא בכה קצת. בכה ומלמל כמה מילים ברוסית. אחר כך הוא חיבק חזק חזק את הקרטון ופשוט נעלם.
ומעט ימים אחר כך שמעתי שהמשטרה מחפשת אותו באיזה עניין, שהוא הסתבך. ולא הבנתי מדוע וגם לא התעניינתי כיצד קרה הדבר. ורק שנה מאוחר יותר כשהוא בא לביקור וביקש להחזיר את אותה הקופסא מקרטון שנתתי לו אז, הבטתי פנימה לקרוא את שהיה כמו חרוט בתוך הארגז:
"אבא הביא קופסא מקרטון.
דיי זה מספיק, שתית המון.
אבא התקין בקופסא מנורה.
גם אמא שותקת כשהיא שיכורה.
אבא גזר חלונות בצדדים.
את ילדה דיי גדולה, אז את כל הבגדים.
אבא צבע לקופסא גג זהב.
האם בכל לילה זה ככה יכאב.
אבא צייר על הדופן פרחים.
ופעם חשבתי שיש אלוהים.
אבא הביא קופסא מקרטון.
ומי כבר ירגיש כשאטבע בירקון."
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
