הציעו לו לשאת על גופו מטען חבלה. אבל יוסוף ידע שזה כבר אולד פאשיון. כלומר, מי בימנו עוד מתפוצץ חוץ מעיראקים משועממים או אנשים תמימים שבאמת מאמינים ששבעים ושתיים בתולות יבואו אלייך גם אם תהיה כולך ארוז בחלקים.
אז שאלו אותו איך כן יהיה מוכן למות למען שחרור אדמתם והוא ענה תשובה סטנדרטית של ילד בן שתיים עשרה "אני רוצה רובה". אבל רובים ובכלל נשק זה לא משחק ילדים וזה מאוד מסוכן ויקר.
אז נתנו לו סכין ושלחו אותו להיות לשאהיד.
אבל מה יוסוף יודע כבר על המקצוע הזה שבחרו לו? מה הוא יודע על הקרבן שעליו להקריב. אז יוסוף החליט שאם כבר יש לו סכין זו הזדמנות טובה לפתוח את השווארמיה שתמיד רצה שתהיה לו. וכשהוא הגיע לבן יהודה על חוף הים בתל אביב הוא שכר איזה צריף קטן בכסף שנתנו לו כדמי רצינות. והעסק התחיל להמריא. כלומר, זו ישראל חבר'ה. וילד בן שתיים עשרה שמנהל שווארמיה, זה עדיין וואחד גימיק.
אז הוא התחיל לעשות כסף. מליונים.
וכשהיה בן שלוש עשרה הוא כבר היה יכול לעשות בר מצווה או לפחות לקנות רכב. אבל לא היה לו רשיון והוא גם לא היה יהודי. אז הוא פסל את שתי ההצעות ופשוט המשיך לחסוך.
ויום אחד הגיע לשם עזמי. והוא היה עצבני אש. כי וואלה סה לא פסדר. כאילו הם שלחו את הילד לרצוח יהודים ובמקום זה מה הוא עושה? מכין להם שווארמה.
אבל יוסוף הרגיע אותו ונתן לו מנה על חשבון הבית. ופתאום עזמי מחייך ואפילו מלטף את ראשו של יוסוף. והטחינה נוזלת לו על הסנטר בדיוק כמו לכל הישראלים שעמדו לידו בשווארמיה של יוסוף.
וכשסיים את המנה השלישית, בירך עזמי את יוסוף לשלום ואיחל לו "הרבה הצלחה מכל הלב" ואחר כך פשוט נעלם בין רבבות האנשים שעברו ברחוב. ויוסוף חשב שזה נהדר. שאולי לשני העמים האלו באמת יש עתיד ביחד ושאם רק יפתחו טיפה את התחום הקולינרי אז...
אבל המחשבה שעברה לו בראש נגדעה באיבה. ובדיוק באותו הרגע החריב פיצוץ אדיר באופן אבסולוטי כל זכר מהשווארמיה שלו.
וברדיו היו שירים שקטים ואפילו בחדשות של שבע בערב אמרו, שהמחבל כבר לא בין החיים ושגופתו התפזרה על רדיוס רחב וגם לאלף חתיכות.
ועזמי רק חשב לעצמו כל הדרך חזרה לרצועה, שהם פשוט משקרים לעצמם. ולעזאזל, כי גם אם למעלה מאוד יתאמצו המלאכים וגם אם אלוהים בכבודו ובעצמו יבוא עם דבק שלוש שניות לעזור להדביק את יוסוף חזרה...
עדיין, איך מחלקים שבעים ושתיים בתולות לכל כך הרבה חלקים.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
