לסינדרלה היו חיים.
לפחות תחילתם של חיים, כמו לכל אישה צעירה בת גילה. והיתה לה גם עבודה. חרא של עבודה, אך מקור פרנסה מהימן למי שטרם הבינה איך להיות נסיכה. ובכל יום כשהייתה סינדרלה חוזרת הביתה, בשעות המאוחרות ביותר של הלילה, אז היא הייתה פותחת את הדלת לאט.
ובזמן קרקוש המפתח בחור המנעול, ובדיוק בשלב שהאור בחדר המדרגות כבר היה מתעצב לכבות את עצמו, הייתה סינדרלה נזכרת. כמה היא מפחדת מזאבים או ממכשפות שבאו בחושך, וכמה הייתה נותנת עכשיו עבור ביס מתפוח אדום וטעים. והיא עמדה שם בכניסה אל הבית ובעיניה זולגות כבר דמעות. וכשפסעה לבסוף בצעד ראשון ובטוח אל פתח הבית, אז כל המחשבות שהיו לה בראש התחלפו באחרות שנבעו רק מעומק הלב, מהאור שהיה בה. והיא קיוותה שבבוקר הבא אראלה תתקשר ותביא לה בשורה, או שאולי נסיך יקרב בשנת לילה אותה לנשק. ואם לא זאת ולא זה, אז שלפחות שלושת השותפות שחלקו איתה את שכר הדירה ישאירו לה מעט מיים חמים, רק הלילה הזה.
אבל לסינדרלה, כמו לכל אחת שנושאת את השם הזה בתחילתן של אגדות, כבר הייתה ההרגשה שזאב רשע ינשוף גם מחר בעורפה מבין שחור הליל. והיא אף הניחה בליבה הקטן שלא נשארו לה מיים חמים. ולשווא, השלימה כבר עם האמת הפשוטה, שאראלה היא בכלל סתם דמות שולית מאגדה אחרת ושנסיכים לא עובדים אם בכלל, בשעות כאלו בלילה.
והיא ידעה, עמוק בלב האדום בהיר הזה שלה, היא ידעה שגם מחר העבודה הזאת תהיה בדיוק אותו החרא ממנו עשויים התחלות של סיפורי נסיכות ופיות.
ואחרי מקלחת ייסורים קצרצרה, היא שוב התיישבה רועדת על המיטה הקרה. היא עטפה את עצמה בשמיכה קטנה שהיתה לה והוציאה מתחת למזרן את היומן הקטן שכתבה. ובין דפים ורודים מעוטרי כתמי מיים גדולים ויפים, היא הפליגה בדמיון העשיר שכתב לה האל. ועל הדף העלתה עוד סיפור שנחרט בראשה באותן שעות היום שחלפו כבר, הלכו ואינן. ובסיפור הזה שכתבה שם בין השורות, היא כבר לא עובדת יותר במקום הנורא נורא הזה, ויש לה גם מיים חמים בכל לילה, אפילו לשטיפת הכלים. ועוד היא העזה לכתוב אבל רק בכתב קטן קטן וצפוף, כזה שבקושי רואים. שיהיה לה סוף טוב, כזה עם צפרדע ונעל זכוכית והרבה, הרבה קשקושים.
ובשעת לילה מאוחרת היא שוב נרדמה, מכורבלת בישיבה והיומן כבר כמעט ונשמט מידה. ובשעה שהנצה כבר שמש של בוקר, ירדה סינדרלה, לחצות את הכביש. ובין פסיעות עקבים שהיתה שם הולכת, פתאום היא הבינה, זה פשוט עסק ביש. ולמרות שכל נסיכה זאת חייבת לדעת, לה הם פשוט לא טרחו לספר. ונותר לה עוד פרק אחד מבלי דעת, וסוף הסיפור כבר לא ישתפר.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
