דצמבר 1994. חנוכה. קר נורא. מקפיצים את הגדוד שלי לחברון בעקבות הרצח של מרדכי ושלום לפיד בגבעת החרסינה, ואנחנו מיטלטלים לשם בטיולית ישנה, עטופים מכף רגל ועד ראש בחרמוניות וכובעי כלב, מקווים לצאת משם כמה שיותר מהר. כבר היינו בחברון פעם או פעמיים, והעיר הזאת לא נעימה במיוחד בשום זמן, אבל בעיקר לא בחורף. תוך דקה חזרנו אל הטרמינולוגיה המקורית, יחסי הכוחות המורכבים, המשפחות, החמולות, הקסבה, השלאלה הגדולה והשלאלה הקטנה, בית רומנו, בית הדסה, שוק התרנגולים, אברהם אבינו, מערת המכפלה. מהר מהר עושים לנו תדריכים בחטיבה ושולחים אותנו למשימות השונות, מחסום פה, מחסום שם, סיורים רגליים ואבטחה באתרים השונים. אותי שולחים יחד עם איתי סירקיס לאחת הסמטאות על גבול הקסבה. מחסום? עמדת בידוק? לא ברור. אנחנו בסך הכול כוח מצומצם של מפקד וחייל, ומשימתנו האמורפית היא לפקוח עיניים, להראות נוכחות ולעצור רכבים חשודים, למרות שאין לנו דוקרנים או בטונדות, ואנחנו מצויידים רק בגלילונים משופשפים, חרמוניות מסורבלות שהפכו אותנו לאנשי "מישלין", ורצון קהה להיות בבית. ירדנו מהנו"ן-נו"ן והוא נסע מיד באוושת עשן אפרפר.
סמטה בחברון. עשר בלילה. מסריח. הכול מוגף וסגור ושקט. אין אור בחלונות הבתים מסביב. יש פנס רחוב בודד איפשהו מעלינו, אבל זה לא ממש גורם לנו להרגיש מוגנים, אלא רק מטרות מוארות היטב, ברווזים במטווח לכל זאב שוחר רע שנמצא בחושך בין הבניינים והסמטאות. אין לנו סיכוי לראות אף אחד מעבר לאלומת הפנס הקלושה, אבל בכל זאת אני מחליט לתפוס יוזמה פיקודית, ואנו יוצאים לסיורים מהירים אחת לרבע שעה בתוך החושך.
קר לנו. אנחנו רוקעים במקום ושקועים במחשבות. איתי מהמהם לעצמו איזה שיר, ואני מתאמץ לשמוע מה הוא שר ואז מבין. "שעת לילה מאוחרת, כולם מזמן הלכו לישון, רק שאול ער, קודר, מרים לדוד טלפון". אני מתגבר על שאריות הדיסטנס ושר יחד איתו, "אולי תקפוץ אליי, אה, דוד, נפשי אגם שחור, תביא איתך את הגיטרה, כי באצבעותיך אור".
חברון, קסבה, ערבים מסביב, קר לנו, אבל אנחנו שרים אהוד בנאי ולא איכפת לנו מכלום, כי אהוד מבריח את הפחד. איזה מחבל מרושע יירה בשני חיילים ששרים אהוד בנאי? אין דבר כזה.
פתאום, מרחוק, שני פנסים של מכונית. אנחנו מפסיקים לשיר, נדרכים במקומנו. המכונית מתקרבת באיטיות ונעצרת עשרה מטר מאיתנו. סטיישן לבנה. מכונית של מתנחלים, אבל לך תדע. החלון נפתח וראש מזוקן יוצא החוצה. עוברות שתיים שלוש שניות ארוכות, והוא מחייך. "חנוכה שמח, חיילים!". הוא יוצא החוצה, "אל תירו! חג שמח!", וניגש ופותח את הבגאז', ומוציא משם ארגז של סופגניות מטולאות באבקת סוכר, חנוכיה ונרות. "קחו, תדליקו נרות. פרסומא ניסא. פרסמו את הנס! נס גדול היה פה!" הוא אומר בחיוך גדול, מיטיב את כיפתו הלבנה הגדולה, נבלע בחזרה במכונית ונוסע משם.
איתי ואני מחייכים לעצמנו. איזה קרועים המתנחלים האלה. יש לנו חנוכיה ונרות וגפרורים, וארגז של עשרים סופגניות, ואפילו הקסבה של חברון נראית פתאום פחות מאיימת. אנחנו מציבים את החנוכיה על חלון אחד הבתים ומדליקים את הנרות. כמעט מיד הדלת שלידנו נפתחת ובעל הבית יוצא החוצה, כששני ילדים בפיג'מות לידו. הוא ראה את הנרות בחלון וחשש שבאנו להרע לו. "הפי הולידיי! חנוכה!" אנחנו מחייכים, ומושיטים לילדים ולאביהם את ארגז הסופגניות. "הולידיי אוף לייט!". האבא נרגע, ואומר לנו בעברית, "חנוכה שמח", והילדים כבר עם אבקת סוכר על האף, אוכלים ומצחקקים. הם אמרו לנו איך אומרים סופגניה בערבית. שכחתי את המילה כבר לפני איזה עשר שנים.
כבר לא היה לנו קר.
****
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
