והנה הוא מנגן שוב. שוב באותה סימטה, כמו בפעם שעברה. הוא מסיט את שערו לאחור וממשיך.
הוא שוב מוציא את הגיטרה הסדוקה, שוב פורט על המיתרים מלאי הזכרונות. שוב מנגן באותה סימטה חשוכה וצרה. שוב מחפש את שאר הנגנים, ושוב לא מוצא אותם.
שוב חושב על כמה חמים בבית, כשהגשם מטפטף מבעד לחלון ואמא מביאה בגדים חמים, כאלה עם ריח של כביסה.
הוא מגרש את הזכרונות וממשיך לנגן, מזיז את אצבעותיו בריקוד מופלא. הוא רואה מזווית העין כמה אנשים שמניחים לו מטבעות בתוך תיק הגיטרה הפתוח.
הוא ממשיך, נוקש עם הרגל לפי הקצב, שר מכל הלב עם קולו הצרוד, פורט על המיתרים בכוח וריכוז.
מדי פעם הוא עוצר ושותה קצת, אז הוא מסתכל על האנשים ברחוב ועל הכסף שנשאר בתיק הגיטרה.
כשהוא רואה שזה מספיק לבינתיים הוא אוסף את הכסף לתוך שקית קטנה, אותה הוא דוחף לכיס, ואת הגיטרה הוא אורז בתיק, יחד עם כמה דפי אקורדים. הוא לוקח איתו את הגיטרה והולך.
הוא לא יודע לאן, הוא לא יודע למה.
הוא לא יודע מה גורלו הערב. איפה יישן? איפה יאכל? איפה יתעורר? מה יקרה במהלך הלילה? האם הלילה יקפא מקור, כמו בלילה הקודם, או שירתח מחום ולא יצליח להירדם? האם יפגוש הלילה חברים?
הוא הולך לו לבדו ברחוב, תר בעיניו אחרי סימטה קטנה בה יוכל לישון בשקט. הוא מחפש כבר שלושת רבעי שעה ולא מוצא. אם לא ימצא בקרוב, זה יהיה סופו.
הוא עובר על פני חבורת נערים שזורקים לו הערות מכוערות. הוא נושך את השפתיים, וממשיך.
---
חבר'ה, זה לא עד הסוף. אני צריכה הערות לשיפור הקטע, ושם טוב יותר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
