מהמקום שהוא עמד בו, קול שירתה נשמע היטב. שוב, ערב אחר ערב היה יושב, לסרוגין עומד, על אותה הגבעה מעל הגן הגדול והפתוח בו נערכו כל מופעי אותו הקיץ.
אברהם ידע שאסור לו, בצר לו הבין אט אט שאת הסוד הזה כדאי לו שישמור אל עצמו, שלא יעז לגלות אותו לאיש אחר זולתו. בטח ובטח שלא יעשה זאת עם אנשים כמותו, בני אדם מהמקום שממנו הוא בא. לא, הוא לא היה שונה, גם הם לא. לא יותר מכל יהודי אחר בירושליים. היו לו פאות ארוכות, כובע רחב שוליים וגלימה שחורה נודפת ריח זעה חריף, חמצמץ. ריח כזה שרק מי שבא מהמקום ממנו הוא הגיע יוכל להבליג עליו. ובכן, אברהם היה בן אדם רגיל לגמרי. בשום פנים ואופן הוא לא היה שונה מהם. לפחות לא ככל שהיה ידוע לצד השני.
ובכל זאת, למרות שהיה זהה מאוד לאחיו, היה בו פגם אחד שלא היה קיים בהם. ובכן, אברהם היה איש חלש, חלש מאוד. אחרת, כיצד ניתן עוד להסביר מדוע ערג כל כך לשמוע אותה שרה והרי היה זה אסור בתכלית האיסור.
לא, אברהם לא אהב באופן כללי וגם לא ספציפי לשמוע שירתן של נשים. אבל היא... היא לא הייתה סתם עוד זמרת. היא הייתה "השמינית", זו ששבתה את ליבו עת שנולדה, האחת שהרחיק מעליו בגללם. זו שגרמה לו להיות קצת שונה מכולם. ועדיין ליבו האיץ למשמע קול גרונה, אגלי זיעתו נמהלו בדמעות הנקוות מעיניו, רוחצות את פניו ללא הפסקה. אוזניו אשר לא סבלו קולה של אחרת, יכלו לשמוע אותה, רק אותה. בחשאי, מבלי שידעה שהיא חיה בכלל, מבלי שהבין שהיא מתה.
כך אהב לשמוע קולה במשך שעות. כך הרגיש קצת דומה לכולם, קצת שונה מההם.
והנה גם היום כמו בכל יום בקייץ, בלי שידע מה פגע בו, שוב הזדנב בו הרגש הזה. וכך בכל לילה היה יוצא לסיבוב בין בתים וברושים וגבעות וטרשים. נדודי אברהם או בעצם "תענית נדודים". כך למעשה הוא הסביר לרבקה-הנדל אשתו, "רק חודש אחד, לא יותר". וזו הביטה בו וצחקה, "מה כבר עשית פוחז שכמותך שגזרת על עצמך תענית מוזרה שכזאת" שאלה וכל יתרת ילדיה, שבעה במספר, צוחקים למראה פניו ההופכים ורדרדים, אדומים.
אבל לאברהם זה בכלל לא הפריע, רק תקתוק השעון ניקר בראשו. והוא שב למהר, הליכה ארוכה עוד לפניו, עד שיספיק להגיע אל אותה הגבעה. לשמוע קולה העמוק, המחבק, המוכר. קולה של אותה הילדה שהייתה, זו שהפכה, התפקרה לזמרת. כל כך נעים, כל כך מזכיר לו אותו, את אשתו. את הבית שפעם היה לו.
והנה שוב הוא יושב ובוכה, כמו ילד קטן, כמו אב ששכל את ביתו, כמו אדם שנזכר. "אהבה היא תמיד נקייה, בלי תנאים" בוכה וממלמל לעצמו. ונדמה שקולות הבכי שלו משתלבים כה נפלא בקולה הענוג.
ולרגע לאברהם היה כה חבל שהדרך הביתה כל כך ארוכה, שמחיר של חלה לשבת כה יקר.
איי. וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
