פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 420 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-11 חודשים הנסיך ממחלף עירון I.V olokita
בסוף היא נכנעה לגחמותיה. כמה ניתן עוד היה למשוך מכונית מעלת עשן לאורך כביש שש, ועוד בשמונה בבוקר כשכל המדינה בפקקים. ולמרות שחשבה שאוליי תוכל לסחוב עוד טיפה, הרי שצפירות הנהגים מאחור ופרצופיהם הזועפים שנשלחו לעברה בעת שחלפו על פניה, שכנעו אותה שזהו. שמכאן היא כבר לא זזה.
אז היא עצרה בצד הדרך ואפילו לא סובבה את המפתח. בכל מקרה הנבלה האדומה הזאת דגם תשעים וחמש תדומם עצמה למוות בעוד דקה.
"פששש" היא חשבה "איזה חום היום". אבל מייד התיישבה בשוליו של הכביש כאילו מחכה לאביר שיבוא לחלצה, כאילו לא היה לה מקום נעים יותר להמתין בו כעת. אבל שני הכאילו ההם היו באמת ולא ככה סתם כגוזמא. גם כי במקום שהיא הייתה בו כעת לא נשאר עוד צל והשמש כיסתה את הכל וגם כי היא באמת, באמת קיוותה שיגיע נסיך, ועם כזאת תקווה בלב, השמש היא רק תפאורה.
אז היא ישבה וחיכתה לנסיך, ואם לא נסיך אז מוסכניק ואם לא זה ולא זה, אז לפחות מישהו שירצה בה. אפילו גוי.
אבל עמוק בתוכה היא ידעה שכאן זו ישראל, ולמרות שכביש שש עשוי להטעות עם הנופים הפסטורליים שלו וטכנולוגיית שלושת הנתיבים. עדיין היתה לצידה את הקקאמייקא שנת תשעים וחמש האדומה שתזכיר לה שהשמש היא אותה שמש, שנסיכים יש בדנמרק או באנגליה ושבמקרה הכי טוב יגיע לה יורי עם מכונית צהובה ממרכז השרות של כביש שש.
ואז, באמצע המחשבה הזאת הוא עצר.
בקול חריקת בלמים היסטרית ובלי לאותת.
כאילו נזכר רק עכשיו שרצה לעשות כך מזמן.
היא הסתכלה בו בעת שיצא מן הרכב. מחד רצתה שיבחין בה, מאידך רק הגניבה מבט. גבר מרשים וגבוה כזה, עם ג'ינס וחולצה פרחונית מסוגננת, קצת שיער מאפיר, אבל רק לטובה.
הרכב שלו היה בצבע לבן וזה תמיד עדיף מצהוב. הוא התיישר ומתח את שריריו והיא החסירה מאית מקצב חייה.
"זה שלך?" הוא צעק לה.
"כן" היא ענתה, "תודה שעצרת".
היא קמה ממקומה וקרבה לכיוונו, לרגע השפילה מבט.
אך לדאבונה, עינייה השוררות לא שמעו לתחינתה, הן היו עסוקות במה שעיניי בחורה עושות הכי טוב.
הן חיפשו טבעת, אך זו לא הייתה. רק איש גבוה עם מכונית לבנה.
הוא ניגש אל תא המטען והוציא צידנית לבנה עם מכסה בצבע כחול. ממנה הוא שלף בקבוק משקה צונן וכוס פלסטיק ריקה. הוא מזג והגיש לה, היא השפילה מבט. לאחר מכן לגמה בשקיקה את הכל.
הוא חייך לעברה, היא הסמיקה אך לא מהשמש. אחר כך אמרה רק תודה.
"מה תודה" היא חשבה לעצמה, "זה כל מה שיכלת להגיד?".
אבל זה כבר לא היה משנה ממילא, כי הוא כבר היה עמוק בתוך המנוע של האוטו שלה.
"יש לך בעיה עם הקרבורטור" הוא צעק למרות שהיא עמדה ממש לידו. זה הצחיק אותה ושוב היא הסמיקה. הוא התיישר והסתובב אליה. לאחר מכן חייך ואמר "לצערי לא אוכל לעזור. זה הקרבורטור. אבל אוליי תרצי טרמפ?"
"בטח" היא ענתה, "לאן אתה מגיע?".
"לא רחוק" הוא ענה והחיוך שעל פניו ממס את ליבה, "אום אל פאחם. כאן ממש, עוד כמה קילומטרים יוצאים ימינה לוואדי ערה ואז...".
"לא תודה" היא עצרה את דבריו כבת למלוכה, "אני... אני נשואה".
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-11 חודשים הפעם לא "סמכתי" עליך.. אברהם
החלטתי למצוא "סוף" משלי לסיפור המעניין עם הקקאמייקא שנת תשעים וחמש האדומה.
יצאתי מהסיפור ונגשתי לכתוב סוף יומרני:
כי כבר מעת עצירת רכב "החילוץ" והצעת השתייה הקרה, שיערתי שמדובר באחד מבני דודנו.
בשל הכנסת האורחים הידועה שלהם שהיא מן המפורסמות.
כמה אנשים עוצרים ומציעים שתייה קרה, במקום למרוח את הנהגת המסכנה ("הלך לך מנוע" וכל הצ'יזבטים הידועים לציידי פראיירים בדרכים)
ואח"כ חזרתי לסוף המקורי.
אולי טעיתי במקצת, אך התובנות שלקחתי הן:
1. שאולי אין אבירים עם סוס לבן, אך יש אבירים עם שיער לבן ("מאפיר אך לחיוב")
2. שהכותב - מבלי משים - מלביש את תכונותיו בתוך הסיפור.
כלומר: שלו זה קרה לך במציאות, זה מה שהיית עושה - מציע לה כוס שתייה קרה, כיאה לג'נטלמן אמתי.
כרגיל אהבתי את הסיומת המפתיעה, ככל הסיומות המעניינות שלך.
האם נהניתי?
ברור!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-11 חודשים איזה כיף I.V olokita
אני נהנה בעיקר מכך שמנסים לפרש אותי.
ואני לא כזה "קשה לקריאה" כשמבינים את הראש שלי (אפרופו שיער מאפיר).
תודה רבה אברהם. אתה פשוט מסב לי עונג כל פעם מחדש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
