פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 526 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-11 חודשים שני סיפורים שהם בעצם אחד - חלק ב' (אלוהים אוהב גיבורים) I.V olokita
אלוהים אוהב גיבורים
באמצע הקייץ, ממש בשיאו, אל כפר פלסטיני נכנס לו חייל. סתם, חייל בלי סיבה. אחד כזה בלי נשק. רק מדים ירוקים מקופלי שרוולים. ויתכן שטעה בדרכו החייל או שבכלל טעתה לו הדרך, אך בזה כבר לא היה כל עניין. והחייל, הוא לא היה שלהם. כלומר, מעת שנכנס הוא היה שלהם, אבל לא מרצון.
ובגלל שידע כי מעת שנתפס, ואפילו שהיה מבודד למדי מן ההמון שבחוץ, זמן רב לא נותר לו לחיות. החליט לעשות את הדבר היחיד שידע לעשות, כמו שהיה עושה כל אימת שאופיר או מישהו אחר בשכונה היה מאיים על חייו. אז הוא סיפר עוד בדיה אחרונה, שקר קטן. אחד שיהיה אמיתי שכזה שישכנע את כל סובביו שיש בו אמת, למרות שהיה רק שקר מוחלט.
"רגע, רגע. עוד אל תוריד את החרב" צעק החייל וחייך בעודו על ברכיו "אין בכך טעם".
"מה הוא רוצה המג'נון?" שאל האיש עם החרב.
"תשמעו יא שבאב, חבל על הזמן של כולנו" אמר החייל. "אני לא יכול למות. אפילו אם ממש הייתי רוצה לא הייתי מצליח. באמת, זו קללה. נשבע לכם, באמא שלי".
"קללה?" שאל האיש עם החרב. "סליחה חברים, עם קללות אני לא מתעסק" אמר ונסוג לאחור, מפנה מקומו לאחר שיחליט. אז מישהו יצא את החדר לקרוא למפקד.
"איזה חום היום, אה?" קבע החייל בזמן שחיכו "אפילו ענן אין בשמיים" ציין אבל אף אחד לא ענה.
"דבר" אמר המפקד בעברית דיי קלוקלת בזמן הקצוב שהיה לו בחדר.
"אז ככה" אמר החייל בגמגום. "סבא רבא שלי, לפני הרבה מאוד שנים, התערב על חייו עם אלוהים. והוא ניצח. לפחות כך הוא חשב. כי אלוהים הבטיח לו שהוא וכל מי שיבוא אחריו מזרעו לעולם לא ימותו. לפחות לא בלי סימן קבוע מראש. סימן מאלוהים עצמו. משהו כמו... גשם באמצע הקייץ או קשת בענן ביום בלי עננים" המשיך החייל שעוד היה על ברכיו. "בכל מקרה, סבא רבא שלי השתתף בהרבה מלחמות, אבל מעולם הוא לא מת. אפילו שנפצע בחלקן דיי קשה. אז הוא בכה והתחנן, אך לשווא. הוא לא מת, אלוהים השאיר אותו לסבול. רק בגלל שהעז לנצח אותו. אז יום אחד סבא שם קץ לחייו אבל גם אז הם לא הסתיימו. והוא צעק לאלוהים אבל אף אחד לא ענה לו. וגם לא הקשיבו כנראה. כי סבא רבא שלי עדיין סובל בכל יום".
"יופי" אמר המפקד. גם סבא רבא שלי עדיין חי. מה הוכחת בזה?".
"נו אבל רק התחלתי, אין לך סבלנות?" כעס החייל.
"בדיוק כמוך גם סבא שלי חשב שזו שטות מוחלטת. אבל אחרי ששרד את צ'רנוביל וכך גם כל ילדיו, למרות שכל מי שהיה מסביבם נפטר כבר מזמן, הוא נהיה מאמין".
"ואבא שלך?" שאל המפקד.
"עליו אני לא רוצה לדבר" אמר החייל ושפתיו התחילו לרעוד.
"ספר יא חביבי, ספר. אין לי את כל הזמן בשבילך" אמר המפקד ונופף בחרבו.
"אבא שלי היה החריג היחיד" זעק החייל בבכי כה רם עד שאפילו אלוהים התעורר משנתו. "אבא שלי היה איש פשוט, אבל גיבור. כל יום היה נוהג את האמבולנס שלו, מציל נפשות אך מסתפק במשכורת דלה. ואחרי העבודה, כל יום היה חוזר ומקדיש לי את כל הזמן שרק היה יכול, אפילו שממש היה עייף. זהו, כל מה שהוא ידע זה להציל אנשים ולהיות אבא טוב. ויום אחד, לפני כמה שנים לייתר דיוק, בזמן שהיה דוהר על האמבולנס להציל עוד פצוע, פתאום התחיל לרדת גשם. ולא היה כל ענן בשמיים וגם השמש הייתה בשיאה אבל באותו הרגע אבא שלי מת. ככה סתם. כי אלוהים כנראה אוהב גיבורים".
"אני מצטער" אמר המפקד ומחה דמעותיו, כמעט דעתו נמלכה "זה סיפור מרגש".
ובדיוק באותו הרגע התחיל לטפטף שם בחוץ ואחר כך פתאום בא מבול. סתם, כי לפעמים אפילו לאלוהים יוצא להתרגש.
אי וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-11 חודשים שני סיפורים שהם בעצם אחד... אברהם
ממש נהניתי במיוחד מהפינאלה הדרמטי.
לרגע חשבתי שחלק ב' הולך לכיוון אחר, הפתעת אותי.
סיפור נפלא.
וכאן, כמו פעמים רבות, עוד הוכחה - מוות וחיים ביד הלשון.
מסתבר שבדָיֹות עובדות לשני הכיוונים.
Like גדול !!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-11 חודשים תודה I.V olokita
-
לפני 9 שנים ו-11 חודשים בוודאי, אברהם
-
-
-
