אפתח את דברי בשורה האחת לפני אחרונה - היום קיבלתי הודעה שהספר שלי הפך לסוג (בדגש על הסוג) של "נמכר ביותר" בקרב ציבורים מסויימים שקוראים ספרים אלקטרוניים. וזה גורם לי אושר רב לדעת שכל זה קורה כשבקושי חלפו חודשיים מאז שפורסם.
אבל אני לא כותב את הדברים כדי ליחצ"ן את הספר שלי או להשוויץ בפניכם חלילה. אני כותב אותם כי בשורה התחתונה, אני באמת מאמין בהגשמת חלומות כשעוד לא מאוחר מידי - ההווה בשבילכם. לפני עשרים שנה מבחינתי.
תראו, תוחלת החיים של הגברים במשפחה שלי היא לא גבוהה. בעצם היא נמוכה משמעותית מהממוצע הארצי ודומה יותר לזו של הסורים ביום דעאש טוב.
בקיצור, כשאבא שלי הגיע לגיל ארבעים הוא היה בחרדות. ממש חשש שהנה נותרו לו עוד שנתיים עד שיגיע אל הממוצע. אבל זה לא קרה לו שיבדל לחיים ארוכים. ועכשיו אני כבר כמעט בן ארבעים. אבל אני לא מפחד בכלל מהסוף. להפך, אני דיי מבסוט מעצמי. מהחינוך שהספקתי לתת לילדים, מהזכרונות שצברתי במהלך ימי חיי ואפילו ממצב הבריאות הנוכחי שלי, כי אם כבר ללכת אל האור אז שיהיה בכושר שיא. טפו טפו טפו.
אבל רק דבר אחד הטריד אותי בזמן הזה שהולך ונגמר לי, שמכל החלומות שהיו לי מילדות ועד לפני שנה - רק אחד לא הספקתי להגשים. את זה שהיה לי הכי חשוב.
תמיד כתבתי. אפילו כשבכיתה י' סילקו אותי מבית הספר לעולמים, לא הפסקתי לכתוב. והייתי מסתיר את מה שכתבתי, שלא יראו. שלא יקראו. כי התביישתי, חששתי שיצחקו על אחד שכמותי. 'בית ספר אפילו לא השכיל לסיים המסכן' היו צוחקים לי לבטח. אז שמרתי בסוד. במגירה, במגירות. רבאק, כמה מגירות נאלצתי לקנות.
אבל חלומות וסודות לא מסתדרים. רק שתדעו. חלומות נועדו כדי להגשים וסודות סופם להתגלות. וככה, ארבע שנים לפני הממוצע החלטתי להגשים את אותו החלום ולכתוב בפרהסיה. שכולם יראו. וגייסתי את כל האומץ שמצאתי ופרסמתי סיפור בסימניה ועוד אחד ועוד.
והסוף? הסוף כבר מופיע בשורה הראשונה, והכותרת היא אולי התחלה של חיים חדשים בשבילכם.
מוקדש באהבה להיא או להוא שחולמים להעז.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
