עובדה ידועה היא שאבנים מרגע שהן באות לעולם ועד לסופן, הן רק הולכות ונעשות קטנות יותר ויותר. הן לעולם כבר לא יגדלו.
ולעיתים האבנים מתלכדות. סתם כך, ללא מטרה שיש בה ממש. ובאים אליהן הזמן ועימו גם מיים ורוח. לנזוף בהן על שחשבו שמותר להן כך לעשות, לסלק מהן כל חומר או מחשבה שהייתה מלכדת אותן.
והן לא זזות.
והן לא משחימות.
והן יודעות שטוב להן כך.
וגם כשהאבן הזאת נולדה היא כבר ידעה כיצד היא תגמור לבסוף. ללא הפתעה מיוחדת. כדרך הטבע, גרגר חול לבן.
והיה לה טוב עם כל זה. בלי תזוזה מיותרת. ללא מחשבות על שינוי או אסור ומותר. וכאבן, בכלל השתדלה לא לחשוב על דבר.
והיא הייתה שוכבת כל היום על הארץ. נהנית ממגע קרני השמש ומהצל שהיו אנשים עושים על גופה כשהיו פוסעים מעליה.
והיא לא זזה.
והיא לא משחימה.
והיא יודעת שטוב לה כך.
עד שלפתע ללא התראה מיוחדת, תפסה יד גדולה את האבן הזאת. ואין כבר כל אדמה מתחתיה.
והיא נישאת חופשיה באוויר.
ומאז היא יודעת ששנים לא קצרות יחלפו.
ומאז היא יודעת שכלל אינה במקומה.
והיא גם יודעת שלעד לא תשוב להיות לבנה.
ובכלל היא יודעת שלא טוב לה לחשוב.
ומה כבר יודעת האבן הזאת אם לא להרוג.
איי. וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
