כבר הרבה זמן שהוא יושב ומשקיף על בית הספר. על המקום בו הבן שלו יושב ולומד. ואפילו שלא התכוון לאסוף אותו הביתה ואפילו שהיה זה רק אמצע היום. הוא ידע. ידע שהפעם לא יוכל לעשות כלום כדי לשנות את המצב. הוא הבין שחוץ מלהצטער שום דבר כבר לא ימנע את המוות הזה.
אבי היה איש מיוחד. מעבר לתכונות שהפכו אותו לנעים על כל הבריות, לאבי הייתה גם היכולת לראות את העתיד הרחוק בהבזק. אמנם ההבזקים האלו היו בני שניה או שתיים אך עדיין, עתיד הוא עתיד, לא הווה ובטח לא עבר.
ולמרות שלאבי היו החוקים שלו והוא אף פעם לא עשה דבר וחצי דבר כדי להשפיע על מהלך הדקות שיבואו בהמשך החיים. הפעם, הגם שרצה עד מאוד, פשוט לא היו כלים מתאימים בידיו.
הפעם הראשונה שהוא ראה את ההבזק הנוראי הזה בעיניים שלו הייתה כשאשתו שלחה אותו לאסוף את הילד מהגן. מבחינתו זה היה ממש לפני רגע, אבל בזמן של אנשים רגילים זה היה לפני שש שנים לכל הפחות. בכל אופן אבי ישב שם באוטו, חיכה לגננת שתפתח את הגן ואז זה קרה לו. ובאותו הבזק וגם באלו שיבואו אחר כך שנים להמשך, ראה אבי את הסוף. ובכל פעם המוות הזה של הבן שלו היה כמעט לבלתי נמנע.
ואבי הבין כבר שהסוף מתקרב. אז הוא ספר בכל יום, כמו היום. אבל עצם הידיעה הפכה את ההמתנה קשה עוד יותר. הנה, עוד חמש שנים, שלושה חודשים ויומיים. במוצ"ש, בדיוק בשעה אחת בלילה יקראו לו אל בית החולים, אל מקרר הגופות.
ועל אף שאבי לא העז לעשות דבר בהווה כדי למנוע את המוות של הבן שלו, הוא האמין שבכל הזמן הזה שעוד נותר לו לחיות, יוכל לפחות להרעיף עליו אהבה. אז הוא קנה כל דבר שהילד ביקש ואפילו הרשה לו הכל. והילד גדל וצמח כדרכו של הפרא, וממש עוד מעט הוא יוציא רשיון.
ועכשיו, בשעון אצל אבי כבר ערב. שעתיים לפני שהילד ישכב מרוסק לגמרי בקירור. והדלת כמעט רק כמעט ונטרקת ואבי קופץ להגיד...
"ביי חמוד. אין דבר, לא חשוב."
איי. וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה