בראש המדרגות עמדה ג'יין אייר והביטה בזוגות הרוקדים. נשים שופעות חזה, לבושות שמלות מבריקות ומקושטות תכשיטים נוצצים, זעו באלגנטיות בזרועות גברים חנוטים בחליפות שחורות, האמרות המסולסלות של כותנות לבנות משתפלות מעל דשי ז'קטים מחטבים.
האישה הצעירה שרקדה עם מר רוצ'סטר פטפטה באוזניו ללא הפסקה ונראתה קורנת מאושר.
ג'יין הרגישה גמלונית וחסרת חן בתוך השמלה השחורה בעלת שרוולים ארוכים וצווארון לבן קטן שריכך אך במאט את המראה הנזירי. היא חשה רצון עז לחזור לחדרון שלה, אבל הפקודה של בעל האחוזה הייתה חד משמעית: עליה להשתתף בנשף. ועכשיו הוא מרים את ראשו ומביט בה. ג'יין מרגישה איך הדם עולה ללחיים ולא מסוגלת להחליט אם זאת התרגשות או עלבון. היא עדיין לא מודעת למה שאני כבר יודעת מזמן. בא לי ללחוש לה: אותך הוא אוהב, טיפשונת! עוד כמה עמודים תביני שהוא התאהב בך, אל תדאגי, הוא יהיה שלך! רוצ'סטר עושה לה סימן לרדת ובדיוק באותו רגע אני שומעת את אבא שלי אומר בקול רם:
"ירו בקֶנֵדי!" אבא שלי אף פעם לא מרים את הקול. הכמעט התפרצות שלו גורמת לי להרים את העיניים מהספר ולהסתכל עליו. הוא נראה נרגש. העובדה שמישהו ירה בנשיא של המעצמה האימפריאליסטית הריאקציונרית, לא מהווה בעיני סיבה מספיק טובה לנטוש את ג'יין תקועה ברגע כל כך קשה. מה גם שהקריין כבר עבר לדווח על הצלחות בקציר החיטה ועל עוד מפעל פלדה שנבנה בעיר נמל. אני חוזרת לנשף שבאחוזה טורנפילד.
אבל אבא לא מוותר. "בטוח כבר מת," הוא אומר. "איך אתה יודע?" אני שואלת, "אמרו רק שהוא נורה."
"אם לא היה מת, בכלל לא היו מודיעים כלום," פוסק אבא בסמכות של אדם למוד ניסיון.
לא שאכפת לי מי יודע מה מגורלו של העומד בראש מחנה הרשע, שממילא על סף התפוררות, אבל אם אבא מזועזע כל כך, סימן שזה חשוב. בלב כבד אני משאירה את ג'יין בין האורחים היהירים של אדוארד.(כן, חביבתי, עוד מאט תפני אליו כך!) אני יודעת שלא נעים לה שם, אבל אני מבטיחה שמיד שאתעדכן על מצבו של הקנדי הזה, אחזור אליה ונחווה יחד את כל הייסורים והתענוגות שעוד מחכים לנו.
קנדי נורה בזמן שעבר בתוך מכונית פתוחה בעיר ששמה דאלאס, כך אומר הקריין הרומני. שום פרט אחר. מהדורת החדשות מסתיימת בהקראת גובה מי הדנובה. לאחריה משודרת התכנית "ללמוד רוסית בשירה וזמר". הצלילים המלטפים של לילות מוסקבה, משכיחים את הנערה הבריטית ומפנים מקום למילות השיר שאני כבר יודעת בעל פה. אבל לפני שאני מספיקה לפצוח בשיר אבא מזיז את מתג התחנות ובליל של רעשים חודרים אל אוזניי. מתוכם בוקע קולו של נואל ברנרד מאירופה החופשית. אבא מבקש ממני לסגור את כל החלונות ומקשיב לדיווח המקוטע, רצוף בהפרעות קולניות מכוונות.
הרדיו שלנו מונח על השידה שליד מיטת הורי בצד של אבא. זאת קופסה עץ גדולה, סוג של רהיט בעצמה. בעצם רק השלד הוא עץ . הצד הקדמי מכוסה בבד ריפוד. אפשר לנחש את מקום הרמקול שמאחוריו לפי העיגול הכהה אליו מקרב עכשיו אבא את אוזנו. אבא מזיז את המתג והמחט נע באיטיות מאחורי החריץ מכוסה בזכוכית. אני יודעת שהוא מחפש את קול אמריקה. גם השלטונות יודעים. אבא מקדים אותם ומצליח לקלוט כמה מלים, לפני שהשידור נעלם תחת רעש השיבוש הממלכתי. עכשיו אנחנו יודעים שקנדי הובל לבית חולים מלווה באשתו היפה והמצודדת. שמות תואר אלה הופכים אותה בעיניי מיד לאנטיפטית וחסרת נשמה כמו היורשת העשירה שרוקדת כעת בזרועותיו של רוצ'סטר בזמן שלבה של ג'יין המסכנה נקרע לגזרים.
אבא מנסה להסביר לי את חשיבותו הפוליטית העולמית של האירוע. אני מהנהנת בכובד ראש אבל חושבת על היפה וחכו חכו עוד תראו איך שהיא תמצא לעצמה איזה מיליונר שתכסה אותה ביהלומים. לא, אני לא אוהבת את היפות. אני לא ג'קלין קנדי, אני ג'יין איר, אני מחכה לרוצ'סטר שתבחין ביופי הפנימי שבי.
כמו תמיד, באמצע המתח, הרדיו שלנו שובק חיים. שקט משתרר בבית. אבא מסובב את הקופסה המגושמת. סבך של חוטי חשמל, גלילי זכוכית כמו כוסות העומדים על פיהם ומשפך ענק נגלה לעיננו. אני כבר בתיכון ויודעת שהכוסות הם מנורות והמשפך הוא הרמקול ושהחוטים מעבירים את החשמל בין אלה לאלה. למרות זאת ולמרות שאבא תמיד מושיב אותי לידו כשהוא מתקן את הרדיו, אני לא באמת מבינה איך העסק הזה פועל. עכשיו אבא בודק אם נשרפה מנורה או שמא אחד החוטים נעתק ואני חושבת על ג'יין שמחכה לי בשמלה הסגורה שלה עם הצווארון הקטן הלבן ועדיין לא יודעת איזה תלאות עוד מחכות לה בדרך אל האושר. אבא מצליח להחזיר את הרדיו לחיים. אבא תמיד מצליח. וגם תמיד צודק. הקריין של קול אמריקה ואחריו של רדיו בוקרשט מודעים זה בעצב וזה באדישות מעולה בשמחה לאיד: ג'ון פיצג'רלד קנדי מת. עם כל הכבוד והאהבה לאבא, התרגשותו נראית לי מוגזמת. אמריקה המושחתת רחוקה ממולדתנו המזרח האירופית השוכנת לבטח בבית השחי של האח הגדול הסובייטי. מצבו של גיורג גיורגיו דז', מנהיגנו האהוב, מעולם לא היה איתן יותר וכך גם מצבה של החברה הקומוניסטית הצודקת שלנו.
חוץ מזה הבת של גיורגיו דז' שקוראים לה ליקהָ היא שחקנית, ולמרות שהיא שמנה ולא יפה היא מקבלת תפקידים ראשיים בסרטים שזה אומר שאצלנו גם לבחורות שמנות ולא יפות יש סיכוי. אני מנסה לדמיין את ליקה בתפקיד ג'יין איר, אבל קצת מתקשה.
אבא שלי חלש. המחלה מכרסמת בו יותר מעשור. לכן רוב הזמן הוא שוכב במיטה ושומע רדיו. אבל ההתרגשות עשתה לו טוב. הוא קם ומתלבש בחליפה האפורה, עונד את העניבה הכחולה עם פסים תכלת אלכסוניים, חובש את הכובע ויוצא מהבית. אמא שמחה על ההתאוששות המפתיעה. שתינו יודעות שהוא הולך לחנות של פרידה, שם יבואו בזה אחר זה הגברים היהודים של העיירה כדי לדסקס את המצב. דודתי פרידה תמשיך למכור עיתונים וסיגריות מבלי להוריד את עיניה מאחיה הבחור שחוליו ניכר על גופו המצטמק והולך.
מאוחר בלילה, אחרי שכולם כבר ישנים, אני נפרדת מג'יין אייר, משאירה אותה שוכנת בבטחה בחיקו של אדוארד.
מולי פלנדרס, טס דארברוויל ובקי שארפ (שאני ממש לא אוהבת) מפצירות בי לחלוק אימם את הימים הבאים. אבל אני בוחרת בקתרין ומחכה יחד אתה לילד השחרחר שיגיע לאנקת הגבהים.
פחות מעשרה חודשים אחרי רצח קנדי מת אבי. הייתי בת 17. סגרתי את ג'יין ואת מולי ואת טס, את קתרין ואפילו את בקי שארפ בתוך יומן הקריאה שלי, אותו טמנתי במגירה נעולה ויצאתי לעיר הגדולה. לא פגשתי אותן מאז. המחברת נעלמה ואת הספרים לא פתחתי עוד.
שנה אחרי זה מת גיורגה גיורגיו דז. צעיר אלמוני חסר קריזמה, בעל אוצר מלים מצומצם ודיקציה משובשת תפס את מקומו. קראו לו נוקולאה צ'אושסקו. ליקה גיאורגיו נעלמה מהאקרנים ויותר לא שמעתי ממנה. רוצ'סטר לעולם לא הגיע.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה