קרה לכם פעם להימצא בסיטואציה חברתית, שלא הצלחתם להשתלב בה? טוב, לי זה קרה.
~משהו שכתבתי השנה אחרי יום עצמאות גרוע~
אני רואה אותם עומדים שם, מטרים ספורים ממני, גוש של אנשים שמרססים אחד את השני וצוחקים כאילו מישהו סיפר להם את הבדיחה הכי טובה בעולם, בנות צורחות וצוחקות בזמן שבנים רודפים אחריהן עם ספריי. ופתאום אני מבינה כמה מטופשים הם נראים, סתם רודפים אחד אחרי השני במעגלים בלי מטרה, ולשבריר שנייה, הראש שלי מתמלא בתחושת גאווה על כך שאני לא חלק מהמשחק חסר המשמעות הזה, ולמרות הלבנה שנחתה לי בבטן מהרגע שהגעתי לשם, אני מרגישה פתאום קלילה יותר. אבל התחושה הנפלאה הזאת לא נשארה לאורך זמן, בגלל שכמו תמיד, בשלב הזה- הלב התערב לי בעניינים,נחוש למחוק כל תחושה חיובית שחשתי, כאילו הוא יודע שבקתת העץ הרעועה שבה שכנו הגאווה והכבוד העצמי שלי לא תוכל לעמוד בפני הצונאמי שאיים לפרוץ מתוכו.
הקלילות שהייתה לי, נעלמה כאילו לא הייתה, וללבנה שבתוכי הצטרפו עוד אחת ועוד שתיים, ובעזרת תחושת הדיכאון ששטפה אותי וששימשה כטיט, הן בנו בית קבע בתוכי.
ולמה בכלל הרגשתי את כל זה ? הרי זה סתם משחק מטומטם ?! טוב, כנראה בגלל שלא באמת אכפת לי אם זה מטופש או לא, כי כשיצאתי מהבית הייתה לי תקווה שאולי הפעם, רק הפעם, אני אצליח להשתלב, אני אצליח להרגיש שייכת למשהו. סביר להניח שזו תחושה נפלאה אפילו יותר מגאווה.
אני אפילו לא בטוחה שזה באשמתם, למען האמת, רוב הסיכויים שזו אשמתי, כי אולי אני לא מתאמצת מספיק, ואולי אני לא מעניינת מספיק, ולפעמים, נדמה לי שאני אפילו משאירה עליהם את הרושם שאני חושבת שאני ״טובה מדי בשבילם״, כי אני עומדת בצד ומסרבת להשתתף. אם הם רק היו יודעים, שאני פשוט לא יודעת איך לעשות את זה, לא יודעת איך למצוא פתח צר שיכניס אותי אליהם כשהם עומדים כקבוצה כל כך דחוסה ומאוחדת...
וככה עבר לי עוד יום שהיה יכול להיגמר נחמד, עוד יום שלמרות שעוד מעט הוא יהיה לא יותר מזכרונות מטושטשים, הוא השאיר לי מזכרת, מזכרת שבשמחה הייתי מוותרת עליה. ואם מישהו תוהה מה הוא השאיר, שיידע, שבבטן שלי יש בית מלבנים, שבינתיים בונה עוד ועוד קומות, מתפתח ומשתכלל, בית עצום שאני רק מחכה שיקנו וייקחו אותו ממני, כי כבר אין לי כוח להמשיך ולטפח אותו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
