כולם חורזים חרוזים כותבים שירים
ואת, מבקשת שקט, ללא רעש אוטובוסים
ללא מנגינה שמהדהדת בראש ללא הרף.
בלי גברים שמספקים אותך לילית שזה
גורם לך ליותר בדידות.
כולם יוצאים לבלות בערבי שישי, אפילו
רק לחגוג את השבת היפה, אצלך היא
לא מאירה, לא זוהרת. קרה וחשוכה
איש אינו מחכה לך, את יושבת עם כוס
קפה מול החלון ומחכה להגשים את עצמך.
" בבית יש קצת שקט" אומרת ומשקרת את עצמך.
המחשבות הן הרעש הכי גדול אצלך.
אז שוב השגרה חוזרת, עבודה מאוסה,
גברים ריקניים, ובדידות
שחוזרת פעם אחר פעם.
לעיתים יוצאת לפארק על יד השכונה
לראות אולי זה ישנה לך את המצב רוח,
אך זה איננו עוזר את מחבקת את עצמך ומנסה
למחות את הדמעות הארורות, ונסה לביתך בחזרה.
המקרר כמעט ריק, האורות מעומעמים ואת,
מוזנחת. צאי לאור, הגשימי את עצמך רוצה לומר
לך. את יכולה להיות כל מה שתרצי, אל תוותרי.
אך היא לא מקשיבה, נרדמה לבדה במיטה
שאיננה טרחה לסדר בבוקר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
