ברחוב אחד התניעה מכונית.
נראה שלא ניקו את המכונית כמה שנים טובות, וכל חלקה האחורי היה מעוך ונראה כאילו עבר שלוש תאונות לפחות.
המכונית נסעה ופנתה עד שנכנסה אל רחוב שומם בפאתי העיר. היא חנתה ליד בית גדול ומפואר.
דלת המכונית החלה לרעוד, כאילו מי שהיה בפנים מתקשה לפתוח אותה. לבסוף היא נפתחה בחריקה. מהמכונית יצא איש מרופט. חליפתו הייתה מוכתמת בטבק ובמיני רטבים. מבטו היה מבט טיפשי. פנים המכונית נראה לא פחות רע מאשר החוץ. המושבים היו מוכתמים גם הם בטבק ובמיצים שונים. בדלי סיגריות מסריחים וגרעינים מפוצחים למיניהם התגלגלו על רצפת המכונית.
האיש הוציא תיק מסמכים מהרכב וסגר את הדלת בקול חבטה רם.
באחד מחלונות הבית המפואר הציצה אישה.
"הנה אתה, סוף סוף, מארק." לחשה.
האיש נכנס אל הבית וסגר את הדלת הכבדה.
הוא עלה במדרגות ונכנס אל חדר בו ישבה האישה. הוא ניגש אל האישה.
"האם את בטוחה שאת רוצה לחדש את התחרות, הגבירה הלן?" אמר בקולו השמנוני.
"זה לא נושא לדיון, מארק. אני כבר אמרתי את דעתי בנושא." אמרה הלן. היא הייתה אישה חכמה ויפה ביותר. היא סיימה את לימודיה מוקדם מאחרים, והייתה בת עשרים בערך. שיערה השחור והארוך גלש על כתפיה החטובות.
"אני לא יודע, גבירתי. כבר זמן רב אנחנו שוקלים את הנושא ולדעתי התוצאות לא יהיו טובות."
"אני היא זאת ששוקלת את הנושא, מארק." אמרה הלן בסבר פנים חמור. "ואני בטוחה שמישהו ינצח בסוף. אני אשגיח על הנבחרים ואדאג שכל ילד ייפגש עם האחרים שמיועדים לקבוצתו ולא ייפגש עם ילדים מהקבוצה השניה. כשיגיעו לגיל המתאים, נפתח בתחרות. זה הדבר הכי חשוב שקרה מאז הקרב בין אורכינר ובין הילטרה."
מארק הנהן בהסכמה, אף כי פניו הביעו בלבול מוחלט. הוא ניסה להסתיר את אי הבנתו, אך נכשל.
"אני רואה שאתה לא מבין, מארק." אמרה הלן, ונאנחה בייאוש. "אוף, פשוט תן לי את הניירות ובקש מסאלי את ארוחת הערב שלי. הבא את המגש הנה."
מארק הנהן.
"אם הייתי במקומך הייתי מוחק כל זכר לתחרות המסוכנת הזו. אבל את גברתי, ואני לא מתווכח למרות שאני חושב-"
"אתה מוכן להביא את הארוחה ולהפסיק להטריד אותי?" אמרה הלן, מאבדת את סבלנותה.
"כ-כן, כמ-מובן אנ-אני מ-ממש מ-מצט-ט-טער..." מלמל מארק במבוכה ונסוג אל דלת החדר. הוא ירד במדרגות אל המטבח, בו עמדה סאלי הזקנה ובישלה. כרגיל, סאלי עקמה את אפה למראה הלכלוך על חליפתו של מארק.
"כן, למה הגעת למטבח הנקי שלי, אדון מרק?"
מארק מעולם לא חיבב אפילו מעט את גברת סאלי הזקנה, במיוחד לאור העובדה שכינתה אותו "מרק". הוא אפילו לא אהב מרק. היו הרבה דברים שמארק לא אהב. גם היא לא חיבבה אותו, ותמיד אחרי שיצא מהמטבח היא היתה מקשקשת משהו על אנשים מלוכלכים ועצלנים שמבזבזים לה את הזמן. על מארק נמאס שסאלי מכנה אותו "מרק", אז התחיל לכנות אותה "סלט". הוא ידע שסאלי ו"סלט" לא נשמעים כל כך דומים כמו מארק ו"מרק", אך הדבר סיפק אותו.
"הגבירה הלן ביקשה את ארוחת הערב. תמהרי, סלט, אין לי את כל היום."
"שאני אמהר, כרית מנופחת ומסריחה?" התרגזה סאלי. "אתה הולך כל ערב כשהגברת לא נמצאת לשתות עם חברים מגעילים! מעביר את הזמן! ישן משש בערב עד עשר בבוקר! ושאני אמהר!" היא המשיכה לרטון בזמן שהניחה את הצלחות על המגש.
"כן, אני, שקמה כל יום ברבע לחמש ובחמש ועשרה כבר גומרת להכין את האוכל, שמבשלת ומנקה כל היום, הולכת לישון באחת עשרה בלילה, כבר עשרים שנה שלא חטפתי תנומת צהריים אחת! שאני אמהר!" היא העמיסה על הצלחות כמויות גדולות מהרגיל.
"כן אני, שלא נחה כל היום עושה דברים לאט מדי בשביל הנסיך מרק! עצלן שומני!" היא דחפה בהבעת גועל את המגש לידיו של מארק בכוח.
"ועכשיו כדאי לך לצאת מפה מהר, הר זבל, ואם לא..." היא נופפה במחבת באיום. מארק קלט את המסר ומיהר לחדרה של הלן. הוא מצא אותה כותבת על השלבים בתחרות ועל ההוראות. הוא הניח את המגש לידה והלך.
הלן העמיקה אל תוך הלילה, כתבה וכתבה, ועיניה שרפו מרוב עייפות. היא בדקה בניירות וראתה שאחת הקבוצות כוללת שני אחים יתומים. היא תדאג לכך מחר... היא הניחה את המגש הריק על השולחן.
"מארק!" קראה. היא לא קיבלה תשובה. במקום זה, סאלי עלתה אל חדרה של הלן. בידיה היה מגש עם תה, עוגיות וכמה סוגים שונים של קינוחים.
"הו, העלמה סאלי, כמה טוב שבאת!" אמרה הלן. "הארוחה הייתה ממש טעימה. התכוונתי להודות לך מחר בבוקר, אבל מכיוון שהגעת..."
"תודה לך, הגבירה הלן." אמרה סאלי וקדה.
"תרצי לשבת איתי?" שאלה הלן. "לדעתי נחמד יותר לשתות תה יחד."
"כמובן, לכבוד הוא לי. אני גם אשמח לתת לך כמה עצות לגבי האנשים שאת משלמת להם."
"כן?" אמרה הלן ונטלה עוגייה.
"כן, לגבי אדון מארק הזה," אמרה סאלי ולגמה מהתה, "אני לא בטוחה בקשר אליו. בזמן שאת לא נמצאת הוא יוצא למסיבות אלכוהוליסטים. הוא מלוכלך, ראית את המכונית שלו! אני אומרת, תמצאי לך מזכיר אישי אחר, כן. זה מה שאני אומרת לך. את משלמת לו על זה שהוא הולך להשתכר כל שני וחמישי!"
"האמת שאת צודקת." אמרה הלן. "גם אני לא מרוצה ממנו. אבל אין מזכירים אישיים יותר טובים ממנו, תאמיני לי... אין כמעט אנשים טובים יותר מאז התקופה של אימי. לה היה אחד בשם מר קרנד. אני יודעת שהניירות שמארק נותן לי מקומטים, אבל אם אשלם למישהו אחר לא יהיו לו ניירות בכלל כדי להגיש לי."
"כמה חבל, אני חיפשתי מעט ונראה שמצאתי אחד טוב בשם קרנד הבן."
"באמת? אז אני אחפש אותו. נראה. אם הוא טוב, אני אזמין אותו מחר לראיון. או! ראי! הנר תכף יכבה! התואילי בטובך להביא לי עוד נר, העלמה סאלי?"
"כן, כמובן הגבירה הלן. מיד אחזור." אמרה סאלי, קדה מעט ודידתה אל הפתח, ממלמלת משהו על עלמות צעירות וטובות ומזכירים מרושלים שמבזבזים זמן.
"איזו אישה נפלאה," אמרה הלן. "תמיד יודעת מה נכון." היא המשיכה לכתוב במסמכים שלה עד שסאלי חזרה אל החדר והדליקה נר חדש.
"תודה לך, העלמה סאלי." אמרה הלן.
"אין בעד מה, הגבירה הלן, יקירתי." אמרה סאלי. "בשבילך - רק הטוב ביותר." והיא יצאה.
"אולי אמשיך מחר..." מלמלה הלן, ומיד נרדמה על שולחנה.
סאלי הציצה בחריץ הדלת.
"מסכנונת אחת," מלמלה חרש סאלי, בעודה מדדה במדרגות. "עובדת קשה כל כך, והיא צעירה כל כך..."
נראה שלא ניקו את המכונית כמה שנים טובות, וכל חלקה האחורי היה מעוך ונראה כאילו עבר שלוש תאונות לפחות.
המכונית נסעה ופנתה עד שנכנסה אל רחוב שומם בפאתי העיר. היא חנתה ליד בית גדול ומפואר.
דלת המכונית החלה לרעוד, כאילו מי שהיה בפנים מתקשה לפתוח אותה. לבסוף היא נפתחה בחריקה. מהמכונית יצא איש מרופט. חליפתו הייתה מוכתמת בטבק ובמיני רטבים. מבטו היה מבט טיפשי. פנים המכונית נראה לא פחות רע מאשר החוץ. המושבים היו מוכתמים גם הם בטבק ובמיצים שונים. בדלי סיגריות מסריחים וגרעינים מפוצחים למיניהם התגלגלו על רצפת המכונית.
האיש הוציא תיק מסמכים מהרכב וסגר את הדלת בקול חבטה רם.
באחד מחלונות הבית המפואר הציצה אישה.
"הנה אתה, סוף סוף, מארק." לחשה.
האיש נכנס אל הבית וסגר את הדלת הכבדה.
הוא עלה במדרגות ונכנס אל חדר בו ישבה האישה. הוא ניגש אל האישה.
"האם את בטוחה שאת רוצה לחדש את התחרות, הגבירה הלן?" אמר בקולו השמנוני.
"זה לא נושא לדיון, מארק. אני כבר אמרתי את דעתי בנושא." אמרה הלן. היא הייתה אישה חכמה ויפה ביותר. היא סיימה את לימודיה מוקדם מאחרים, והייתה בת עשרים בערך. שיערה השחור והארוך גלש על כתפיה החטובות.
"אני לא יודע, גבירתי. כבר זמן רב אנחנו שוקלים את הנושא ולדעתי התוצאות לא יהיו טובות."
"אני היא זאת ששוקלת את הנושא, מארק." אמרה הלן בסבר פנים חמור. "ואני בטוחה שמישהו ינצח בסוף. אני אשגיח על הנבחרים ואדאג שכל ילד ייפגש עם האחרים שמיועדים לקבוצתו ולא ייפגש עם ילדים מהקבוצה השניה. כשיגיעו לגיל המתאים, נפתח בתחרות. זה הדבר הכי חשוב שקרה מאז הקרב בין אורכינר ובין הילטרה."
מארק הנהן בהסכמה, אף כי פניו הביעו בלבול מוחלט. הוא ניסה להסתיר את אי הבנתו, אך נכשל.
"אני רואה שאתה לא מבין, מארק." אמרה הלן, ונאנחה בייאוש. "אוף, פשוט תן לי את הניירות ובקש מסאלי את ארוחת הערב שלי. הבא את המגש הנה."
מארק הנהן.
"אם הייתי במקומך הייתי מוחק כל זכר לתחרות המסוכנת הזו. אבל את גברתי, ואני לא מתווכח למרות שאני חושב-"
"אתה מוכן להביא את הארוחה ולהפסיק להטריד אותי?" אמרה הלן, מאבדת את סבלנותה.
"כ-כן, כמ-מובן אנ-אני מ-ממש מ-מצט-ט-טער..." מלמל מארק במבוכה ונסוג אל דלת החדר. הוא ירד במדרגות אל המטבח, בו עמדה סאלי הזקנה ובישלה. כרגיל, סאלי עקמה את אפה למראה הלכלוך על חליפתו של מארק.
"כן, למה הגעת למטבח הנקי שלי, אדון מרק?"
מארק מעולם לא חיבב אפילו מעט את גברת סאלי הזקנה, במיוחד לאור העובדה שכינתה אותו "מרק". הוא אפילו לא אהב מרק. היו הרבה דברים שמארק לא אהב. גם היא לא חיבבה אותו, ותמיד אחרי שיצא מהמטבח היא היתה מקשקשת משהו על אנשים מלוכלכים ועצלנים שמבזבזים לה את הזמן. על מארק נמאס שסאלי מכנה אותו "מרק", אז התחיל לכנות אותה "סלט". הוא ידע שסאלי ו"סלט" לא נשמעים כל כך דומים כמו מארק ו"מרק", אך הדבר סיפק אותו.
"הגבירה הלן ביקשה את ארוחת הערב. תמהרי, סלט, אין לי את כל היום."
"שאני אמהר, כרית מנופחת ומסריחה?" התרגזה סאלי. "אתה הולך כל ערב כשהגברת לא נמצאת לשתות עם חברים מגעילים! מעביר את הזמן! ישן משש בערב עד עשר בבוקר! ושאני אמהר!" היא המשיכה לרטון בזמן שהניחה את הצלחות על המגש.
"כן, אני, שקמה כל יום ברבע לחמש ובחמש ועשרה כבר גומרת להכין את האוכל, שמבשלת ומנקה כל היום, הולכת לישון באחת עשרה בלילה, כבר עשרים שנה שלא חטפתי תנומת צהריים אחת! שאני אמהר!" היא העמיסה על הצלחות כמויות גדולות מהרגיל.
"כן אני, שלא נחה כל היום עושה דברים לאט מדי בשביל הנסיך מרק! עצלן שומני!" היא דחפה בהבעת גועל את המגש לידיו של מארק בכוח.
"ועכשיו כדאי לך לצאת מפה מהר, הר זבל, ואם לא..." היא נופפה במחבת באיום. מארק קלט את המסר ומיהר לחדרה של הלן. הוא מצא אותה כותבת על השלבים בתחרות ועל ההוראות. הוא הניח את המגש לידה והלך.
הלן העמיקה אל תוך הלילה, כתבה וכתבה, ועיניה שרפו מרוב עייפות. היא בדקה בניירות וראתה שאחת הקבוצות כוללת שני אחים יתומים. היא תדאג לכך מחר... היא הניחה את המגש הריק על השולחן.
"מארק!" קראה. היא לא קיבלה תשובה. במקום זה, סאלי עלתה אל חדרה של הלן. בידיה היה מגש עם תה, עוגיות וכמה סוגים שונים של קינוחים.
"הו, העלמה סאלי, כמה טוב שבאת!" אמרה הלן. "הארוחה הייתה ממש טעימה. התכוונתי להודות לך מחר בבוקר, אבל מכיוון שהגעת..."
"תודה לך, הגבירה הלן." אמרה סאלי וקדה.
"תרצי לשבת איתי?" שאלה הלן. "לדעתי נחמד יותר לשתות תה יחד."
"כמובן, לכבוד הוא לי. אני גם אשמח לתת לך כמה עצות לגבי האנשים שאת משלמת להם."
"כן?" אמרה הלן ונטלה עוגייה.
"כן, לגבי אדון מארק הזה," אמרה סאלי ולגמה מהתה, "אני לא בטוחה בקשר אליו. בזמן שאת לא נמצאת הוא יוצא למסיבות אלכוהוליסטים. הוא מלוכלך, ראית את המכונית שלו! אני אומרת, תמצאי לך מזכיר אישי אחר, כן. זה מה שאני אומרת לך. את משלמת לו על זה שהוא הולך להשתכר כל שני וחמישי!"
"האמת שאת צודקת." אמרה הלן. "גם אני לא מרוצה ממנו. אבל אין מזכירים אישיים יותר טובים ממנו, תאמיני לי... אין כמעט אנשים טובים יותר מאז התקופה של אימי. לה היה אחד בשם מר קרנד. אני יודעת שהניירות שמארק נותן לי מקומטים, אבל אם אשלם למישהו אחר לא יהיו לו ניירות בכלל כדי להגיש לי."
"כמה חבל, אני חיפשתי מעט ונראה שמצאתי אחד טוב בשם קרנד הבן."
"באמת? אז אני אחפש אותו. נראה. אם הוא טוב, אני אזמין אותו מחר לראיון. או! ראי! הנר תכף יכבה! התואילי בטובך להביא לי עוד נר, העלמה סאלי?"
"כן, כמובן הגבירה הלן. מיד אחזור." אמרה סאלי, קדה מעט ודידתה אל הפתח, ממלמלת משהו על עלמות צעירות וטובות ומזכירים מרושלים שמבזבזים זמן.
"איזו אישה נפלאה," אמרה הלן. "תמיד יודעת מה נכון." היא המשיכה לכתוב במסמכים שלה עד שסאלי חזרה אל החדר והדליקה נר חדש.
"תודה לך, העלמה סאלי." אמרה הלן.
"אין בעד מה, הגבירה הלן, יקירתי." אמרה סאלי. "בשבילך - רק הטוב ביותר." והיא יצאה.
"אולי אמשיך מחר..." מלמלה הלן, ומיד נרדמה על שולחנה.
סאלי הציצה בחריץ הדלת.
"מסכנונת אחת," מלמלה חרש סאלי, בעודה מדדה במדרגות. "עובדת קשה כל כך, והיא צעירה כל כך..."