פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 882 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-3 חודשים אבי א.ש
הרגשתי חרא, אני מצטער על הביטוי, אבל אין לי דרך יותר טובה לתאר איך הרגשתי.
כל הבוקר שלי היה רווי בתקלות. הרגשתי מועקה בפנים, משהו הציק לי. האמת, אפילו לא היה לי זמן לחשוב על מה. הייתי בדרך לעבודה, יותר נכון, הייתי בדרך לעבודה באיחור של חצי שעה. לא הספקתי לשטוף פנים, חברה שלי הייתה עצבנית עלי והרגשתי שאני לא מתקדם לשום מקום בחיים. העברתי את היד בשיער בתקווה שהתוצאה תהיה דומה לסירוק. תקוותי נגוזה מיד כשראיתי את השתקפותי , על גבי חלונו של רכב חולף. עיניים חומות-רדומות, שיער שטני אשר חציו עומד וחציו היה מסורק לצד, ושאריות של משחת שיניים על השפה התחתונה. הפלאפון שלי לא הפסיק לרטוט. כאילו הוא הרגיש שאני עצבני והחליט פשוט לשבור את גב הגמל. הודעה, ועוד הודעה ועוד הודעה. התלמידים שואלים מתי אגיע, החברה שואלת אם הכול בסדר איתי, מה שרמז לי שהיא עצבנית, והחברים שואלים למה הם לא רואים אותי ואיפה אני בכלל. לקחתי נשימה עמוקה, כן, זה לא בדיוק עזר. התקדמתי במורד ברחוב, חולף במהירות על פני העוברים והשבים. ניסיתי לא להיתקל באנשים ובמקביל לסדר את עצמי ככל האפשר, מה שלא כל כך צלח. נתקעתי במישהו.
"תסתכל לאן אתה הולך, מפגר", הוא נהם עלי, מקרב את הפנים שלו אלי מספיק בשביל שאני אוכל להבחין בשערות המבצבצות מאוזניו
" מצטע..ר" מלמלתי, אל עבר גבו ההולך ומתרחק.
הייתי בערך חמש דקות מהבניין אשר אני מלמד בו, כשראיתי את הקבצן. הוא היה זרוק ברחוב הרצל ברחובות, ליד הסופר.
"תגיד לאן אתה ממהר" הוא אמר, רמז לחיוך מופיע בזוויות פיו.
אני לא איזה טיפוס מתנשא, אבל הקבצן הזה, באמת היה מסריח.
הוא שכב שם על חתיכת קרטון, על הבטן, כמו דג וקיסם תקוע בין שיניו. הוא הרים אלי מבט, גבותיו הלבנות-אפורות מתרוממות עם כל מילה שאמר.
בהתחלה, חשבתי פשוט ללכת, אבל יש לי איזה חוק פרטי, שהחלטתי שאני תמיד אקיים, שאני לא אתעלם מאנשים, לא משנה מי הם או איך הם נראים, ועד כה הקפדתי לקיים אותו.
"לעבודה, אני כבר מאחר" השתדלתי לא לעוות את פני, בעקבות גל הריח שבקע מפיו.
"אם אתה כבר מאחר, מה זה משנה אם תאחר בעוד חמש דקות?" הוא חייך
"יש לי תלמידים והם כבר מחכים לי" עניתי בזריזות, מקווה לסיים את השיחה כמה שיותר מהר.
"נו באמת, חמש דקות לפה, חמש דקות לשם, מה זה משנה? תאמין לי, אבי יודע" , אם כמה שהתפתיתי לחלוק תובנות עם אבי, הפלאפון שלי המשיך לרטוט, אלוהים , איך מעבירים אותו למצב שקט. הייתי חייב לזוז.
"אפשר לעזור איכשהו, אבי?" קיוויתי לגשת ישר לנקודה.
"האמת, נראה לי שאני יכול לעזור לך", באותו הרגע הבנתי שהסתבכתי.
"אה, כן?" אמרתי, הבנתי שאני לא אצא מהשיחה הזאת בכזאת קלות.
"אתה נראה לי קצת מבואס, ולחוץ ועצבני ,תשמע, אני בדרך כלל לא עושה את זה, למה יש לי כסף, אבל אני מוכן שתביא לי טיפה".
"אתה בדרך כלל לא עושה את זה?" הסתכלתי עליו, שוכב לו שם על הבטן, על גבי חתיכת קרטון עם כוס חד פעמית מלאה באגורות ובשקלים. היה לו סוודר ומכנס של "דיאדורה" שניהם נראים כאילו הם ראו זמנים יותר טובים. למרות כל זאת, היה באבי משהו אצילי, כמו סנטה קלאוס שהתגלח טיפה ופשט את הרגל.
"כן, אני לא מביא לכל אחד להביא לי כסף, אני בוחר ממי אני לוקח כסף וכמה" אבי ענה לי ברצינות גמורה, ואני עדיין לא הייתי בטוח איך להגיב לטרנד החדש של הקבצנות.
"איך זה בדיוק יעזור לך, אתה שואל?" אבי זרק שאלה רטורית לאוויר " מכיוון שמי שמביא לי כסף, מרגיש יותר טוב אחר כך, ככה בעצם, אני, אבי, גומל להם".
יופי, לא סתם קבצן עצר אותי, אלא קבצן בעל כוחות על-טבעיים.
"וכמה כסף תרצה שאביא לך אבי?"
"וואלה, ממש בא לי מקופלת, אז נראה לי ששלוש תשעים יספיק" הבאתי לו את הכסף עוד לפני שהוא סיים לדבר.
"תודה" הוא חייך, "ואל תדאג, יהיה בסדר" הגבות שלו זזו ביחד עם המילים.
חייכתי חזרה והסתובבתי ללכת, לאחר כמה צעדים, נזכרתי, שלא אמרתי לו את השם שלי בכלל. אני לא יודע למה זה הפריע לי, אבל הסתובבתי, אבי כבר היה בסופר,בעיצומו של תהליך קניית המקופלת, ואני לקחתי נשימה וחייכתי, באמת הרגשתי יותר טוב.
אני לא יודע כמה אנשים פה,באמת קוראים באופן רציף את הדברים שאני כותב.
בזמן האחרון יוצא לי לחשוב על להתעסק בכתיבה, והחלטתי לפתוח דף בפייסבוק שם אני אפרסם את הסיפורים שלי כשיהיה לי זמן לכתוב. אשמח לחוות דעת .אם אהבתם תוכלו לעזור לי בכך שתשתפו את הדף בפייסבוק שלכם, כך שיותר אנשים יחשפו. תודה רבה :) (מקווה שזה מותר כאן)- https://www.facebook.com/pages/Ar/912485442124613" rel="nofollow">https://www.facebook.com/pages/Ar/912485442124613
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
