אני רוצה לכתוב משהו. משהו שירגש אתכם, שייגרום לכם להגיד לי שזה יפה. לא רק בגלל הנושא, אני שונאת שזה בגלל הנושא. אלא בגלל הכתיבה עצמה. אני אומרת לעצמי שלא אכפת לי אבל כן. כל פעם שיש סיפור ריק זה עוד ויתור אחד קטן. אני שונאת להיות במצב הזה, להיות תלויה על חבל, לשנוא מישהו שאני לא אמורה לשנוא. אני מרגישה שאני תלויה על חבל וכל רגע אני עומדת ליפול. אני מרגישה שאני מוצאת את האיזון המפגר הזה לאט לאט וזה כואב לי לראות את נץ נוטה לצד אחד וזה מנחם באיזשהו מקום להחזיר אותה לחבל. לתת לה ליפול עליי כדי שאוכל להחזיר אותה למקום. כבר אמרתי את זה קודם אבל אגיד את זה שוב, אני שבורה. בעצם קיומי יש שנאה, יש אהבה. אני מנוגדת בעצם קיומי. משמעות השם שלי זה התחלה, אמצע וסוף אך שם המשפחה שלי אומר להיות חופשי, בלי אמצע, התחלה וסוף. ואני אוהבת את זה ככה. יכול להיות שבגלל שאנחנו רגילים לאור אנחנו אוהבים אותו אבל זה לא מעניין לחקור את החושך? אף פעם לא תהיתם למה אנחנו פוחדים מהדבר הזה שנמצא באפלה? למה אנחנו כל כך מבועטים מהלא נודע? כי לימדו אותנו לפחד. מפלצות מתחת למיטה, המפלצת בארון וכל זה. צאי מהארון מפלצת, צאי מהארון. למה היא בחרה לחיות דווקא בארון? למה שמו אותה שם? האם הארון הזה אמור לסמל משהו? אני יורדת ממשהו אחד ועולה למשהו חדש. אני חוקרת סגנונות שונים של ציור, אני מצאתי לעצמי חברה טובה. אני במקום טוב למראית עין, אני די בטוחה שאני שלמה עם עצמי. אבל בין לבין.. דפוק. הן מתודלקות על ידי התקווה הזו שיהיה לנו שטח, שיהיה לנו סוס, שיהיה כיף כשכל החרא הזה ייגמר. אז נץ בוכה קצת אבל עומדת בזה, בבושקה נעמדת וג'ינג'ה.. היא מתמודדת עם זה. גם אני. הרי אני זאת שצריכה לשמור על כולם. אין לי בעיה לסבול בשבילן, למות אפילו. אין לי בעיה. אבל אני לא רוצה שהן יעשו את זה בשבילי. אני רוצה שהן יחיו. אני יודעת שאני אנוכית, אין מה לעשות. אבל זו מי שאני. אין לי בעיה להקריב את עצמי. אני חושבת על היתרונות בכל דבר. יד מברזל- יד שמאל זה לא נורא אבל יד ימין.. ייתן לציורים שלי דיוק. תמיד עניין אותי איך נראות נשמות, נפשות, האנרגיה שלנו או איך שלא תקראו לזה. האם היא מרוכזת בתוכנו ודולפת החוצה כשיש פצעים או משהו כזה או שהיא פשוט אסופה מסביבנו? במוות, התעסקתי מזמן. הנושא הזה כבר לא ממש מעניין. הרבה בני אנוש אוהבים את כישורי הכתיבה שלי אבל הם לא מבינים. הכתיבה זה רק התרגול. מה שיש לי זה הדמיון, יצירתיות. זהו. בזה כל הפליאה מסתכמת. כן.. אני חושבת שגם אני מקשרת דברים. כאילו אמרו בתחילת השיעור שאפשר לעשות תינוק מ3 תורמים ואז כל השיעור היא הסבירה לנו על שיטה חדשה שלוקחים איזה כרומוזום או משהו מאישה אחת, אישה שלישית פונדקאית וגבר בשביל הזרע ואז עוד שאלו אותי איך עליתי על זה! נו באמת? רציתי להגיד לה שזו פשוט התשובה לשאלה של תחילת השיעור אבל במקום זה אמרתי לה שקישרתי בין הדברים. כי זה דווקא נכון. אני שונאת להיות רגילה. כי תחשבו על זה, אם הייתי גאונה או ממש טיפשה אז הייתי יכולה לצאת משיעורים. אני גם לא מבינה את הדבר הזה של הנוער הלומד וכל זה. יופי וטופי. בהתחלה התלהבתי מזה אבל אז גיליתי שכל קורס זה בסביבות ה1,800 שקל. אבל מה עם ילדים שלא יכולים להרשות לעצמם את זה? מה איתי שאני סך הכל רוצה ללמוד משהו מבלי להרגיש שזה סתם משהו לחכמים וגאונים? אה כן, צריך גם מינימום של 80 בכל המקצועות. כאילו, אם יש לי 70 או משהו כזה אני לא יכולה ללמוד? אז מה הרעיון? למה זה לא יכול להיות מי שרוצה מגיע? מי שרוצה לישון שם ולקבל ארוחות- שישלם וכל זה אבל ככה.. זה מוציא לי את כל הרוח מהמפרסים. כי לי, יש בעיה ללמוד מול מחשב. אני לא יודעת למה. מול המחשב זה מעצבן, מול הטבלאט זה עושה לי כאב ראש ופיליפ קטן מידי ואז נשארנו רק עם ספרים! אבל- יש לי מחסור קריאה. אני לא מצליחה לקרוא כבר חודש וחצי! זה אחד חמור. אני שנאת את זה שאומרים לי להפסיק לאהוב כל כך שוקולד, אני יודעת למה אני אוהבת כל כך שוקולד, זה הדבר המתוק הזה מסמל לי משהו טוב. ואני אוהבת מתוק, אין מה לעשות. אנחנו חיים רק פעם אחת, לא. יש לנו את הגוף הזה רק פעם אחת. לפעמים בא לי להיעלם, לישון או פשוט לצייר. זה יכול להיות כל כך מופלא אבל אני צריכה שולחן. בשולחן יש שולחן נמוך ומעצבן, השולחן אוכל תמיד קצת מלוכלך והספרייה עמוסה בכל מיני דברים ככה שאין מקום לכלום. אוף, אני שונאת להיות נורמלית. אני לא רוצה להיות נורמלית. זה משעמם כל כך. אני מוצאת את חבריי לכיתה לא יותר ממשעשעים. אולי יש להם איזה עומק נסתר אבל לא סוג האנשים שאני מתחברת עליהם. אני עדיין לא הוצאתי את כולי אל אורה הבוחן של המנורה אבל אני מנסה. אני מנסה להבין מי אני. אבל זה לא ממש מעניין אותי כרגע. עכשיו אני במשא ומתן על עצמי בשאלה למה אני צריכה לדעת מי אני. אני היא אני. עם כל הטמטום הזה, וכל המשפטים שקצת חכמים. אני חושבת שנחמד להיות אני. וגם שיכולותיי החברתיות מיטשטשות בעקבות חוסר הביטחון שלי. היו לי שתי הזדמנויות בחיי להפוך את חוסר הביטחון לביטחון מוגזם. שתיים, אבל בחרתי להישאר מי שאני כי ככה טוב לי. טוב לי עם כמה חברים ואלף ידידים שבקושי יודעים את שמי. ו..בזה מסתכם המכתב.
דרך אגב, אתם לא חייבים לקרוא את זה. רק תגידו היי או משהו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
